לירות במטרה נעה

זה אינו מפליא: התהליך שבו מתגבש התקציב הוא כל-כך לא מובנה, עד שהוא משול בעצם לתהליך אקראי. כל מספר יכול לזכות. וכמובן ששום דבר טוב לא יכול לצאת מתהליך כזה. העניין החל, כמובן, במינויו של יובל שטייניץ לשר האוצר. היה צריך לתת לו משהו, והמשהו היחיד שנשאר פנוי היה משרד האוצר.

המינוי הזה של ראש הממשלה היה חסר אחריות באותה מידה שמינויו של פרץ לשר הביטחון ע-ידי אהוד אולמרט כזה. לא פחות חסרת אחריות היתה נכונותו של שטייניץ לקבל עליו את התפקיד. אבל גם אם נשאיר את בעיית האחריות הציבורית בצד, מה בדיוק חשב שר האוצר שיקרה? האם היה לו בראש תרחיש ביחס לאופי שתקבל כהונתו?

אין שר ואין משרד

מה שקרה בפועל הוא, שנתניהו מתנהל כאילו שר האוצר הוא פוחלץ. את זה, אולי, עוד אפשר לסבול, אף שלא ברור איך שטייניץ מוכן לחיות עם השפלה כזו. מה שאי-אפשר לסבול מן הבחינה הציבורית הוא, שנתניהו פועל לא רק כאילו שאין שר אוצר, אלא גם כאילו שאין משרד אוצר.

לא ייפלא, לכן, שראש אגף התקציבים ראה לנכון להתפטר היום. שום אדם המכבד את עצמו לא יהיה מוכן לסבול שעבודה מאומצת של חודשים רבים עם צוות גדול של מקצוענים, מושלכת הצידה כערימת ניירות טיוטה, מבלי שתיעשה עבודה חלופית.

ההתרחשויות של הימים האחרונים חושפות עוד היבט לא סימפטי: ראש הממשלה הגיע לתפקיד מצויד היטב באידיאולוגיה של צד ההיצע (שאחד מגדולי נציגיה, ג'ק קאמפ, שהיה מועמד לסגן נשיא מטעם הרפובליקנים בבחירות 1992, נפטר לפני ימים אחדים), אבל לא מצויד כלל מן הבחינה המאקרו-כלכלית. אפשר רק לקוות שהכלכלה הישראלית לא תשלם על כך מחיר משמעותי.

יסלח לי הקורא אם בטרם תיבש הדיו על המאמר הזה יתברר שמה שנראה כאילו אושר, מתבטל. יחד עם זאת, איני מרגיש נחיתות: אני מניח ששרי הממשלה ואנשי האוצר נמצאים בערך באותו המצב.

לדידי, התוצאות המזיקות ביותר של התהליך הקלוקל הן העלאת המסים והכנסת קשיחויות לשוק העבודה. אבל לפני שנפנה לפרטים, צריך לשאול האם היה כלל צורך בעסקת חבילה. לדידי, התשובה היא שלילית. אילו הבין נתניהו מראש שבמצב הנוכחי פגיעה בהכנסות הפרטים היא הדבר הפחות רצוי, הוא לא היה צריך לערב כלל את ההסתדרות, וממילא גם לא את הארגונים הכלכליים ובראשם התאחדות התעשיינים.

צריך לחזור ולומר: כדי להתמודד עם מצב כמו שלנו בטווח הקצר, אין מנוס מלחזור ולהישען על המרשם הקינסיאני. זה מה שעושים בכל העולם (ובאופן הדרמטי ביותר בארה"ב), וזה נובע מכך שהחלופה היחידה למדיניות קינסיאנית היא לתת לשוק החופשי להתמודד עם המשבר כמיטב יכולתו, בתקווה שיצליח לו.

וגם אם יצליח, לא ברור כלל כמה זמן זה ייקח וכמה סבל ייגרם בינתיים. אפילו אילו היה נכון לעשות כך מנקודת הראות של המדיניות הכלכלית, וזה מוטל בספק רב, ברור שמבחינה פוליטית לא היה אפשר להציע מדיניות של "שב ואל תעשה".

נזקי התגרנות

התנזרות מפגיעה בהכנסות הפרטים היתה משחררת את נתניהו מהצורך למכור משהו לעופר עיני, ולכן גם הוא לא היה נאלץ לקנות ממנו דבר. משהוכנסו עיני ושרגא ברוש, נשיא התעשיינים, לתגרנות התקציבית, לא היה מנוס מגרימת נזק.

שרגא ברוש, כך לפי העיתון, השיג תוספות לחוק לעידוד השקעות הון. החוק הזה הוא תועבה כבר שנים רבות, ומזמן היה צריך להיעלם. להוסיף לו סכומים, במצב שבו יש לנקוט צעדים להגבלת הגירעון בתקציב, זו ממש איוולת.

התוצאה של התוספות הללו ואחרות היא העלאת מסים - הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות בתנאים הנוכחיים. האירוניה היא, שבשל חוסר מוכנותו המקצועית של נתניהו ובגלל אופן ההתנהלות שלו, הוא מצוי עכשיו במצב שבו גם על האידיאולוגיה הוא נאלץ לוותר.

אמנם, העלאת המע"מ היא אולי הרע במיעוטו מבחינה כלכלית, אך בוודאי לא מנקודת ראות חברתית. די אם נשים לב לכך שמקבלי דמי אבטלה, שמקבלים כעת הרבה פחות כסף לעומת הכנסתם בעת שעבדו, יוכלו לקנות עכשיו עוד פחות בשל העלאת המס.

הגרזן העיוור

הסוכריות שקיבל עיני מייצגות גם הן פגיעה במה שנתניהו מאמין בו. מי שדוגל בכלכלת צד ההיצע, חותר לגמישות רבה ככל האפשר בשוק העבודה. שוק עבודה קשיח יותר פירושו, לעיתים קרובות, אבטלה גבוהה יותר. זו הסיבה שגם גרהרד שרדר הסוציאליסט, לשעבר קנצלר גרמניה, חתר לרפורמות בשוק העבודה. נתניהו נותן את ידו לתהליך הפוך, בניגוד גמור לפילוסופיה הבסיסית שלו.

לבסוף, תוצאה נוספת היא קיצוץ רוחבי משמעותי בתקציבי המשרדים. קיצוצים רוחביים הם תמיד מרשם להתחמקות מהתמודדות עם סדרי עדיפויות. אתה מוריד מכת גרזן מבלי לבדוק מה ייגדע. וכשעושים זאת בלי שיש ידיעה ברורה מה יותר מזיק ומה פחות בעת מיתון, הנזק עלול להיות כפול. הייתי שמח אילו ניתן היה לומר גם משהו טוב על מה שמתחולל. חיפשתי ולא מצאתי. *

הכותב הוא מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים ולשעבר משנה לנגיד בנק ישראל