שיא הקצב

חצי שנה לאחר שמונתה לנשיאת העליון, הכריזה דורית ביניש ש"היעד מספר 1 הוא שמיעת תיקים מידי יום". הראשון שמגשים את חזונה של ביניש הוא לא אחר מאשר הנשיא לשעבר, משה קצב. פרשת קצב קבעה תקדים נוסף: לראשונה יתנהל בישראל משפט במשך ארבעה ימים בשבוע. אפילו בפיילוט שהתנהל במחוזי בירושלים נקבעו דיונים "רק" שלושה ימים בשבוע.

יש אי-נוחות בכך שנאשמים רבים עצורים עד תום ההליכים במשך חודשים ארוכים ויותר, רק בשל התארכות משפטם, ואילו קצב "זוכה" לאינטנסיביות שיא. ובכל זאת, נדמה שנוכח גלגולי הפרשה וזהות הנאשם, האינטרס הציבורי מחייב למצות פרשה זו - ובהקדם. כך גם האינטרס הציבורי (בניגוד לאינטרס העיתונאי) מחייב ששלב ההוכחות יתנהל בדלתיים סגורות.

הדיון הראשון במשפט קצב הוכיח שהבחירה בשופט ג'ורג' קרא לעמוד בראש ההרכב היתה מצוינת. קרא "החזיק קצר" את הצדדים, מנע מהם להאריך בטיעונים לא נחוצים וסירב להסתפק בשני דיונים בשבוע, כבקשת הסניגורים.

דבריו של עו"ד ציון אמיר, שאמר "יש לנו עניין לקיים את המשפט במהירות רבה", מעוררים גיחוך ובוודאי שאינם משתלבים עם הבקשה והמופרכת להעברת מקום הדיון, יממה בלבד לפני פתיחת המשפט. אמיר ואביגדור פלדמן, לא בדיוק ינוקות במקצוע, ידעו היטב שהבקשה תידחה על הסף רק בשל השיהוי בהגשתה. ובכלל, גם אם יש טעם או הצדק כלשהו בחלק מהטענות המקדמיות של הסניגורים, הרוח הנושבת מהן היא של גרירת רגליים ודחיקת הקץ.

לא לפרוטוקול

חמישה נשיאי בתי משפט מונו בשבוע שעבר. רוב המינויים היו צפויים למדי, ולפי כל ההערכות אם סמכות הבחירה היתה בלעדית בידי שר המשפטים, יעקב נאמן, סביר להניח שאלה היו בחירותיו. אבל בסביבתו של נאמן (ספק אם בידיעתו או באישורו) עשו ספין תקשורתי: הם דחפו להצגת המינויים כניצחון של ביניש, שכביכול הצליחה להכתיב את מועמדיה, ולכן לדבריהם היא "חייבת לו" על שהסכים לכך. האם יש המנסים להעיב על מה שנראה כעידן חדש ביחסי הנשיאה והשר? **