הם לא צריכים לשוב

נכון לכתיבת שורות אלו, לא ברור אם יש טעם בניסיונות מצד עובדי "מעריב" לפשר בין עופר נמרודי לבין דורון גלעזר ורותי יובל, העורכים המתפטרים. הפער, וגם והמיאוס של האחרונים מהסיזיפיות שבעבודתם והמציאות שבה הם פועלים, עמוק מדי. התחושה היא שמאז בואם, לפני כשנה וחצי, דהרה רכבת ההרים בקרליבך בין גבהים לשפלים, בקצב מסחרר. סחרור, שכנראה גרם לשניים לבחילה איומה.

ההבטחות של נמרודי ערב המינוי, על חופש פעולה דמיוני כמעט ופיתוח משותף של מוצר איכותי ומבודל מהמתחרה ברחוב מוזס, התחוורו לשניים כבלתי-סבירות במפגש הראשון עם טבלאות האקסל, בבוץ העמוק שבקרליבך; גיוס עיתונאים התחלף בסבבי פיטורים; הרענון של nrg התחלף בהתמודדות עם הכנסות האתר המידלדלות; הרכישה שלא הייתה בידי לן בלווטניק התחלפה בהתגייסות בלית-ברירה של הכשרת היישוב, להמשך השקעה כששותף חדש נכנס לתמונה - בנק הפועלים, שהזרים חמצן בדמות 50 מיליון שקלים, בתהליך שכנוע עם מעורבות בעייתית של העורכים עצמם; והדיבורים על מיזוג תפעולי עם "הארץ, התחלפו במלחמת עולם גרעינית בין העיתונים.

נמרודי עצמו, בראיון ל"פירמה", הציג תמונה שבה העורכים וההנהלה מגויסים שכם אל שכם בביצוע תהליך ההבראה. נכון ולא נכון. העורכים אמנם היו מעורבים ברוב התוכניות, אך דרישות חדשות הוטחו עליהם חדשות לבקרים. האחרונות, שבעקבותיהן גמלה בליבם ההחלטה לעזוב, היו פיטורים נוספים, הקפאת עבודת הפרילנסים, הצבת מפקח פיננסי מטעם הדירקטוריון שיאשר כל הוצאה, וסגירה מיידית של המוסף היומי "המגזין". צעדים שאינם בני-ביצוע בטווח הזמן המיידי. קוסם או אכזר, ככל שיהיה, מוציאם לפועל.

כעת נמצא נמרודי במלכוד. מחד, הדירקטוריון מוכן ללכת לקראת השניים אם יחזרו בהם ולא להכתיב במדויק את אופי הקיצוץ, רק את היקפו. מאידך, אם לא יחזרו, לא יהיה מי שיוציא לפועל את הקיצוץ בחודשים הקרובים.

שמו של בן-דרור ימיני כמחליף אפשרי נשמע ברכילויות במסדרונות "מעריב" ימים רבים לפני שהוגש מכתב ההתפטרות. גורמים בעיתון אומרים שימיני עצמו משתוקק לתפקיד, אך ימלא אותו רק לצד עורך שיטפל בצד המנהלי. מודל זה דומה לעבודתם של גלעזר ויובל (גלעזר התמקד בענייני המנהלה) וגם של אמנון דנקנר וסגנו אבי בטלהיים, כשהאחרון גיבה את העורך הראשי בעניינים אלה.

להסתער על ישראל, היום

המסקנה העצובה היא שאין מה לגלעזר ויובל לחזור בהם. אין להם מה לחפש שם. גם אם הרגלי עבודה בני שנים במערכות עשירות, יחסית ("ידיעות אחרונות", "עובדה", "אולפן שישי") נמחקו אל מול התובנות העגומות של עבודה ב"מעריב" במצבו הנוכחי - רק החלטה מצידם על התחייבות ארוכת שנים, וההשלמה כי רוב התקופה תאופיין במציאות "ביביסטית" - כלומר התמקדות טוטאלית ב"בלימה" (שתיקח כמה שנים), "סיבוב" ו(אינשאללה)"נסיקה", יחזירו אותם. המציאות הנוכחית, הבינו כבר השניים, משאירה אותם במוצר "me too" נצחי כמעט של "ידיעות"; מעמעמת את "תו התקן" העיתונאי שעבורו, לדידם, הובאו; והופכת אותם לעבדי אקסל, שמטריצת הפשרות המונפקת ממנו תמשיך להזין את המיאוס הגדול שבקרבם.

אם מטרת מעריב היא הישרדות גרידא, אזי מערכת היחסים בינם לבינו טיבה להסתיים. הכהונה הקצרה של הצמד הביאה לשינויים, אך שרק מעטים רואים. עמודי חדשות וכלכלה טובים, מוספשבת משובח, "סופשבוע" שנסק מול הידרדרות "7 ימים", מוסף הספורט שהמשיך להבריק. אבל קרב נגד ידיעות בפרמטרים של איכות, הוא קרב לעידן אחר: בכלכלה העולמית בכלל, בכלכלת הפרינט בפרט, ובקלקלה הקרליבכית בפרט ופרט. הקורא הממוצע לא שם לב לפער איכותי מינורי, שגם לעיתונאים מנוסים קשה לכמת.

ההשלמה עם המצב הכרחית בעיניי לעורך הבא, יהיה אשר יהיה. הפוקוס של "מעריב" יצטרך להיות מסחרי נטו. צמצום עלויות תוך פגיעה משמעותית בהיקף ואיכות התכנים, לצד מהלכים הישרדותיים כקידום מכירות אגרסיבי, פרימיטיבי אפילו, להגדלת מצבת המנויים בכל מחיר: כולל "באנדלינג" עם מוצרים בלתי-תלויים וניצול nrg המידלדל לטובת העניין. גם הורדה במחיר העיתון חייבת לבוא בחשבון. מי אמר שחייבים לתמחר כמו "ידיעות", והיחיד ששמורה לו זכות הדיפרנציאציה הוא "הארץ"?

ובעידן בו מיטשטשים הגבולות האתיים ועורכים משדלים על פתחם של בנקים, גם מוספי תוכן שיווקי, תוך שימוש בכוח אדם קיים בעלות שולית, באים בחשבון. עיתונאים טובים תמיד ישאפו להיות עיתונאים טובים. "הזניה" של המוצר לטובת הישרדות היא הפיכה בטווח הארוך. מוות של העיתון, לא. *