בפוסטר האמריקני לסרט "מה בדיוק קרה" מופיע רוברט דה-נירו לבדו. אצלנו נוספו לכרזות גם שון פן וברוס ויליס. התפקידים שלהם בסרט זניחים - הופעות אורח - אבל הפוסטר שמציב אותם בשורה אחת יחד עם דה-נירו יוצר רושם של הופעה משמעותית יותר, שאולי תעודד את הקהל להגיע.
והנה, דווקא בכרזה של "מלאכים ושדים", טום הנקס ממלא לבדו את כל השטח, בלי שום איילת זורר באופק, על אף שיש לה תפקיד מרכזי בסרט (והיא מהווה אטרקציה גדולה יותר לקהל הישראלי מאשר ברוס ויליס, לא?). חבל, אבל ממילא הפוסטר לא משקף כאן כלום - הרי גם הכוכב האמיתי של הסרט, יואן מקגרגור, לא מופיע בו.
"מלאכים ושדים" אמור היה להיות הסרט המטומטם של השנה. הגרסה הקולנועית לספר טיסה. מותחן כאילו אינטלקטואלי, עם טיפול שטחי בנושא מורכב (דת ומדע - הם כמו חומר ואנטי-חומר?), ומה שמוצג כתעלומה מתוחכמת ולמעשה הוא גבב שטויות ארוז במעטפת של טריקים משומשים. בקיצור, סרט מסומן מראש. ממקום כזה הוא יכול רק להפתיע לטובה, וזה בדיוק מה ש"מלאכים ושדים" עושה.
לא שזה קורה מיד: לפי הפתיחה, אפשר עדיין לחשוד שאנחנו צופים בסרט המטומטם של השנה. הפסקול הצווחני של האנס זימר מושלך בפני הצופים מהשנייה הראשונה, יש לנו סצנת ניסוי מדעי מלאת קלישאות וסצנת פריצה מלאת חורים עלילתיים, ואז מגיעה ההבטחה המשמעותית ביותר לטמטומת מוחלטת, כשטום הנקס מופיע לראשונה - כפרופסור מבריק שהוא גם שחיין מצטיין בעל עיני נץ וכושר אבחנה על-אנושי.
הנקס משחזר את תפקידו מ"צופן דה וינצ'י" כרוברט לנגדון, וגם הפעם הוא עסוק בהרצאות היסטוריה (כלומר, היסטוריה מדומה שהמציא דן בראון, וגייס, באופן מביך משהו, את גדולי הרנסנס שישתתפו בה) ובפטפוטי אקספוזיציה לאורך הסרט כולו.
הפעם הנקס מציל את הוותיקן מפני ארגון מחתרתי של מדענים רצחניים. לעזרתו מתגייסת איילת זורר, שנמצאת שם פחות כדי להניע את העלילה ובעיקר כדי לעזור בפטפוטי האקספוזיציה, כשהיא מופקדת על תחום הפיזיקה. ההרצאות המאולצות, הפסאודו-היסטוריה וחוסר האמינות העלילתית ילוו אותנו לאורך כל הסרט.
אבל איך אפשר ללעוג לסרט שנהנים ממנו? למרות כל מגרעותיו, למרות הפתיחה האגרסיבית והסיום המפוספס, "מלאכים ושדים" עושה את העבודה: הוא מותח, הוא מפתיע, אפילו מזעזע ברגעים הנכונים. רון הווארד הוא במאי מהסוג שנועד לסרטים כאלה: אין לו חזון ייחודי, אבל הוא מקצוען שלא נופל. גם צוות השחקנים המוכשר עוזר להדחיק את חסרונות התסריט, מהנקס וזורר ועד סטלן סקארסגרד ות'ור לינדהרט (החתיך) כאחראי הביטחון של הוותיקן, וארמין מולר-שטאל כקרדינל נכלולי.
וכמובן - יואן מקגרגור. באופן לא צפוי, התפקיד שלו כאן - דווקא כאן - מזכיר במובן מסוים את תפקידו הקולנועי החשוב הראשון, ב"חברים לרצח" של דני בויל. בתפקיד כומר שיורש זמנית את סמכויות האפיפיור וגם יודע להטיס מסוקים כשצריך, מקגרגור חוזר סוף-סוף לקשר עם הכריזמה שלו.
"מלאכים ושדים" הוא לא סרט חכם, אבל אם לא מתפתים להאמין ליומרות הדיון על דת ומדע, אפשר ליהנות ממנו בזכות מה שהוא - סרט טיסה יעיל ומהנה. *
רוצו לראות גם את:
"סטאר-טרק"
בניגוד ל"וולברין", כאן מדובר בשובר קופות מוצדק לגמרי. הגרסה של ג'יי ג'יי אברמס לסדרת הפולחן מספקת הרבה אקשן מעולה למי שלא מכיר את המקור, ולא מאכזבת את אלו שמכירים ואוהבים
הימנעו מ:
"מה בדיוק קרה?"
הידעתם שתעשיית הסרטים בהוליווד היא מקום כוחני ותחרותי, ושיש שם הרבה אנשים צבועים, ושלכוכבים יש אגו גדול? אם כן, אפשר בשקט לוותר על הסרט חסר הפואנטה הזה, שסוגיית הפוסטר היא הדבר המעניין ביותר בו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
