טוויטר - כלי תקשורת מצוין לעסק

אני יודעת את כל הפרטים הללו כי נתקלתי ב-Exec Tweets, אוסף של כמאה מנהלים שאוהבים לבטא את עצמם ב"טוויטר", במנות של עד 140 סימני דפוס.

כך הפכתי לגרופי של בארט ואדם, אבל אני הכי אוהבת את בארט. הטוויט האחרון שלו הוא משהו כמו: "עבדתי עד מאוחר וקמתי עייף, אך נרגש לקראת האפשרויות שיום חדש מציע, לתפוס את היום!". טוויט קודם אומר: "הגעתי הביתה, הבן אמר לי שהוא אוהב אותי, הבת היתה חמודה כתמיד, נהניתי מרוח גבית".

ב"ניו יורק טיימס", בעלת הטור מורין דוד הרגיזה מאוד את חסידי טוויטר כשטענה שהשיגעון הזה, שחובק כעת 10 מיליון בני אדם, הוא בזבוז זמן.

יכול להיות שהיא צודקת לגבי רובנו, אך איני מסכימה לגבי אנשי עסקים. לדעתי זה כלי התקשורת האולטימטיבי בכוח. הבעיה היא שרוב המנהלים פשוט מפספסים בגדול את השימוש בו. או שהם ממלאים אותו בפרטים אישיים בנאליים, או שהם ממלאים אותו בפרטים עסקיים בנאליים, מה שיכול להיות עוד יותר גרוע. המקרה הראשון הוא עניין של מבוכה; השני הוא של שעמום.

ג'פרי הייזלט, מנהל השיווק של קודאק, הוא טוויטר בלתי נלאה שמדווח מדי שעה איך עבר יומו בעבודה. הנה טוויט טיפוסי שלו: "נפגש עם צוות השיווק לצהריים כדי לדבר על נושאים כלליים ולפגוש את הצוות". לפגוש את הצוות כדי לפגוש את הצוות לא נראה מסוג הדברים ש-3,453 האנשים שעוקבים אחריו באמת יצטרכו לדעת.

סוג עוד יותר מעייף של מנהלים משתמש בטוויטר כדי להשוויץ. כאן, המנהיג הוא סר ריצ'רד ברנסון. "התכבדתי בכך שהבלוג שלי מועמד לפרס וובי היוקרתי לבלוג עסקים. היכנסו ותראו", הוא כתב באחד הטוויטים שלו.

למרות השימוש הנורא שעושים מנהלים, יותר ויותר מאיתנו מצטרפים לטוויטר, מחשש שנישאר מאחור. פגשתי מנהל עסקים בריטי שאמר לי שהוא זה עתה הצטרף, אבל התלונן שהוא כה ממוקד כעת בהפיכת פרטי שגרת יומו לטוויטים קטנים, שהוא מתקשה להתרכז במה שהוא עושה. והכי גרוע, ברגע שהוא שיגר את הטוויט שלו, הוא חש שהוא לא פופולרי כי רק שלושה החלו לעקוב אחריו.

השבוע נשברתי והצטרפתי. מאחר שלא מצאתי מנהל מסקרן לעקוב אחריו, החלטתי לעקוב אחר התקציב, דרך הלינק למשרד האוצר. גם אליסטר דרלינג התברר כבלתי פופולרי. אשטון קוצ'ר, בעלה של דמי מור, היה הראשון שיש לו מיליון עוקבים; לשר האוצר רק 1,800 מעריצים לתוכניותיו לכלכלת בריטניה. זאת אף שהטוויטים שלו בנושא היו מושלמים: קצרים, ברורים ואינפורמטיביים.

זה גרם לי לחשוב שאפשר להעביר כך את כל התקשורת התאגידית, ולזרוק את המייל לפח. להכריח כל אחד לומר את דברו ב-140 תווים, יטפל בגודש התקשורת המיותרת. המסרים לא יהיו רק קצרים ומובנים יותר, רובם לא יישלחו כלל. הרי רוב המיילים הפנימיים הם תרגילים בכיסוי תחת, ולו תומצתו למינימום, היה מתברר שאין בהם צורך.

לתקשורת כזו - בטוויטר או יאמר, שירות דומה שמיוחד לחברות - יתרון נוסף. היא תבהיר מי האנשים החזקים האמיתיים. עובדים צנועים עם רעיונות טובים יוכלו להיות פופולריים יותר מהמנכ"לים שלהם.

מאלף יותר יהיה היחס נעקבים-עוקבים, כי הוא אומר לנו אם הכותבים לא רק מדברים אלא גם יודעים להקשיב. כאן ידידי החדש בארט נופל בגדול. הוא עוקב אחר תשעה בלבד מבין העוקבים אחריו.