חמישה מפסידים

סטנלי פישר נגיד בנק ישראל

בסיוט הכי גרוע שלו לא תיאר תסריט בו הוא, מלך הכלכלה, מכופף שרים וראשי ממשלה, מושיב מולו בעלת שליטה בבנק גדול ואומר את דברו, והיא, תתעלם ממנו, תתנגד לו, תאשים אותו בגלוי ב"סתימת פיות" ו"תפירת תיק", תמשיל התנהלותו לימי ה"מקראתיזם" וגם תרוץ להלשין עליו למבקר המדינה. בסיוט הכי רע שלו לא היה עולה בדעתו שייקח לו כל כך הרבה זמן להשתית את שלטונו.

אבל, וזה ההפסד העיקרי של פישר ורוני חזקיהו, התברר לו באופן ברור שהציבור הרחב, מחזיקי מניות מהציבור, בעלי חשבונות ומפקידים בבנק הפועלים פשוט לא שמים עליו. לא סומכים על בנק ישראל, לא מתרשמים מהרגולטור שעל הבנקים.

לא מאמינים? הנגיד והמפקח על הבנקים הודיעו שהניהול בפועלים בעייתי, שצריך להעיף את המנכ"ל, להדיח את היו"ר, לנער את הדירקטוריון, להזהיר את בעלת השליטה. והנה, הציבור לא רץ למשוך את הפקדונות שלו, לא סוגר חשבונות והמניה של הפועלים זינקה ב-52% תוך שלושה חודשים. אפשר לטעון שכל השוק עלה, אבל זה איננו טיעון מספק. אם בנק מרכזי מסמן שיש בעיה ליציבות של בנק, והציבור לא מתחיל לפחד, זה אומר שלבנק המרכזי אין עוצמה, אין כבוד, הערכה ואמון.

את הזלזול בו הרוויח בנק ישראל במו ידיו. הבנק משלם על התדמית הציבורית הירודה, על זה שעובדיו עסוקים בעיקר בטובתם האישית, סוחטים כספים מהקופה הציבורית באופן לחלוטין בלתי חוקי, מפעילים מניפולציות ורמאויות לקבל עוד ועוד. סטנלי פישר, העומד בראש הבנק, משלם על העובדה שלא התאמץ לעצור את החגיגה ולא מצא לנכון לנהל את בנק ישראל באופן ראוי והוגן. התגובה הציבורית לא איחרה לבוא: חוסר אמון וחוסר אמינות.

שרי אריסון בעלת גרעין השליטה בפועלים

היא היתה צריכה לדעת שאם הנגיד והמפקח אומרים לה משהו, לא חשוב אם הם צודקים או לא, היא חייבת לבצע. זהו זה וככה זה. כן צודק לא צודק. היא התעקשה, הפכה את האירוע להצהרת העצמאות שלה, היא לא נלחמה בדרך אלגנטית, כלכלית, עניינית.

היא הקשיבה למחרחרי ריב ומדון בסביבתה, שהתחבאו מאחורי שמלתה וזרקו אותה לזירה לבדה. נאום המקארתיזם שלה הציג אותה כילדותית, אימפולסיבית, מפונקת, כזו שלא צריך לקחת ברצינות. ההליכה שלה למבקר המדינה הציגה אותה באור עוד יותר בעייתי.

דני דנקנר יו"ר הפועלים

יכול להאשים רק את עצמו בהפסד הג'וב שהוא הכי אוהב. הדבר היחיד שהיה צריך לעשות זה להקשיב מה חזקיהו רומז-אומר לו, ולבצע: להקים ועדת איתור ולא להודיע על מינויו של ציון קינן כמנכ"ל. חזקיהו וגם דנקנר, כמו כל אזרח בישראל, מכירים את הדרך לאתר דווקא את הנבחר שלך באמצעות ועדת איתור (אפשר היה לגייס לייעוץ בעניין את אהוד אולמרט ורענן דינור).

דנקנר חשב שלא נכון להקים ועדת איתור, לא נכון לסחוב את הבנק בכותרות עוד כמה חודשים ולא נכון לעשות משהו בכאילו רק כדי לרצות את המפקח. טעות מרה. אילו היה מקים ועדת איתור, כל האירועים הללו לא היו קורים וכל ההאשמות של בנק ישראל לא היו עולות לכותרות. דנקנר היה נשאר יו"ר, זיו היה פורש, קינן, שטופח וסומן על ידי דנקנר, היה נבחר.

אגב, באחת מישיבות הדירקטוריון האחרונות הוא התוודה: אני נכשלתי כי הייתי ישיר ובוטה מדי בהתנהלות מול המפקח על הבנקים בעניין ועדת האיתור וכי ריחמתי על צביקה זיו ולא פיטרתי אותו, בתמיכת בנק ישראל, ביום ההוא, כשהיינו באמצע משבר המחשב החמור, והוא ארז את המזוודה וטס לו לסוף שבוע ארוך.

דירקטוריון הבנק

התחיל ומסיים את הפרשה כגוף חלש וכנוע, כזה שבעיקר יודע לספק את הגחמות של מי שמשלם את שכרו הנאה ומבטיח לו תפקיד של כבוד.

הפרשה הזו מוצאת את הדירקטורים, בעיקר הדח"צים, כלא מספיק נבונים לדעת שאם המפקח רוצה ועדת איתור, זו תהיה שגיאה לא להיענות. ולו רק בגלל הרושם או האגו. אגב, אחרי שעלו על המיניבוס, בטיול השנתי לירושלים, ללשכת המפקח על הבנקים, הם הרגישו רעבים, אז לקחו אותם לאכול חומוס באבו גוש.

ציון קינן ממלא מקום המנכ"ל

גם אם יהיה המועמד שיוכח כהכי טוב בעולם, תמיד יגידו שהחבר שלו דני "תפר" לו ג'וב.

צבי זיו המנכ"ל היוצא

הוא נבחר לתפקיד אחרי ועדת איתור שישבה חמישה חודשים. הוא נבחר לתפקיד על ידי היו"ר הקודם, שלמה נחמה, שביקש מנכ"ל נוח לו, כזה שיאפשר לו לפעול כרצונו. השלווה המרוחקת והאדישה התאימה לזיו, אך בסופו של דבר גם הביאה לסיום תפקידו. למרות הכל, הוא הכי פחות נפגע מהאירועים. *