אח, איזה כישלון נפלא

הוא כתב כמה מהטקסטים הכי שותתים ופוצעים במוזיקה הפופולרית. הוא נחשב למגלם בקולו ובגופו את היכולות והמגבלות הכי פראיות של הרוקנ'רול. הוא אחד משני הפרפורמרים החיים הכי טובים שעדיין ניצבים בחזית להקת רוק, כשהשני הוא מיק ג'אגר. ולכן אולי מוזר לדבר על הקריירה שלו כעל נטולת סיכונים אמנותיים, ובכל זאת.

האלבום החדש של איגי פופ הוא הראשון שבו העז לפסוע מחוץ לשטחי המחיה המוזיקליים והסגנוניים שבהם שוטט עד כה כמלך החיות בג'ונגל, ולעבור ולחפש חוויות חדשות בסביבה שטרם תר בעבר. העובדה שהאלבום מנוקד הן בהחמצות חריפות והן בהישג מזהיר, רק נותנת תוקף לחיוניות, לתבונה ולהתחדשות שהוא ומאזיניו יכולים להפיק מצעד אמיץ שכזה.

האיש שדקר עצמו בשברי בקבוקים, מרח על עצמו חמאת בוטנים, כתב על עצמו כ"בנו הנשכח של העולם" וגם "אני נכנס לבאר ובוכה בתוכי משום שכולם נראים כה מרוצים אבל הם לא צריכים אותי", מנסה בגיל 62 לעשות מה שלא עשה אף פעם.

בלדה לסנדק של הפאנק

לפני 22 שנים, בביקורו הראשון בישראל לשתי הופעות עילאיות בסינרמה בתל-אביב, ראיינתי את פופ ל"חדשות", והוא אמר בחיוך ש"אולי אחרי גיל הפרישה אנצל את הקול הנמוך והיפה שלי לשיר לפנסיונרים בפלורידה או לתיירים במלונות בלאס-וגאס". האלבום החדש הוא עבודתו הכי ממותנת צלילית ותוכנית עד היום, והכל יחסי כמובן.

"נחמד להיות מת" הוא שיר שהיה נחשב ברוב תקליטיו הקודמים לרצועה הכי שקטה - קטע גיטרות חזק, אבל על קצב מתון. כאן זו הרצועה הכי סוערת באלבום, שחלקו מעוצב בהשפעת ג'אז מניו-אורלינס ושאנסונים צרפתיים, ושיש בו - שוב, יחסית להיסטוריית רוק הגיטרות המופתי של פופ - יותר פסנתרים וכלי נשיפה וגיטרות אקוסטיות מאי-פעם, והכי פחות גיטרות חשמליות.

פופ מספר שהרצון להשתנות התעורר אחרי ש"נמאס לי לשמוע את כל הגנבים האידיוטים עם הגיטרות שעושים מוזיקה מחורבנת". נמאס לו משלל חקייניו-מעריציו שממחזרים את נוסחאות הרוק שהוא ניסח ושכלל ומקסם החל מסוף שנות ה-60. אבל גם פופ עצמו נטה בעשורים האחרונים למחזר צלילים וסגנונות ורעיונות שבעבר התיך ליהלומים, ושהחל משנות ה-90 כבר לא הפיק מהם אמנות ערנית ונשגבת באמת. אלבום הקאמבק של הסטוג'ס היה חלש ביותר, אף שליווה מסע הופעות מוצלח שבמסגרתו אף הגיעו לישראל לפני שנתיים.

לא שלא היו לפופ בלדות בעבר - "אנחנו ניפול" מאלבום הבכורה של הסטוג'ז בהפקת ג'ון קייל, היה קינה רוקית-הודית מדכאת, ו"אני צריך מישהי" מ"עוצמה גולמית", הראשון שהפיק לו דיוויד בואי, היה בלוז אדיר, וגם "נערות דקיקות" מאלבומם המשותף בברלין "האידיוט", נהנה מטקסט חד של איגי, מלחן מצוין ומסקסופון מכושף של בואי. הפעם, לראשונה ב-40 שנות הקלטות, הבלדות הן הרוב.

ועדיין, איגי נותר איגי: הוא כותב מסוג אחר, הוא מלודיסט מוגבל, אבל הוא נופל כאן בעיקר בשירים שחידש משל אחרים. מילא ב"עלי שלכת" שמפורסם בעיקר בביצוע איב מונטאן, כשפלא השיר נושר תחת ההגשה החצי מרושלת של פופ, שנשמע בו יותר כחקיין ופחות כמגיש שירים בחסד שבא לתרום מאישיותו לשיר. אבל טיפולו ב"How Insensitive" גובל ממש באקט לא מוסרי כלפי אחד השירים היפים שישנם.

השיר שהלחין כה נפלא אנטוניו קרלוס ז'ובים זכה למאות ביצועים, כשהטוב לטעמי הוא של פרנק סינטרה. פופ מרדד את המלודיה הכה-שברירית ומפותלת, ומחרב את ההרמוניה הגאונית. לכאורה הוא מתאים בטבעיות לדמות הדובר בשיר, שמכה על חטא הגאווה, האדישות והאטימות שלו בסופה של האהבה. אבל פופ נשמע פה בעיקר שטחי. אולי מעריצים צעירים שנמשכים אליו כאל "הסנדק של הפאנק" יגלו באמצעותו את השירים האלמותיים האלו, אבל למי שנחשף ל"עלי שלכת" או "How Insensitive" בעבר, פשוט אין מה לקבל מהפרשנות הפופית.

כישלון מגרה ומסעיר

למרבה המזל יש ב"משחק המקדים" גם שירים מקוריים, ואחד מהם מצדיק את רכישת האלבום כולו. פופ סיפר שמקור רציני להשראה קיבל הפעם מהספר המטלטל "אפשרויות של אי" של מישל וולבק, שתרם לבחירתו בהשפעות המוזיקליות הצרפתיות הן מפריז והן מניו-אורלינס. את ההשפעה הוולבקית ניתן לאתר בבהירות רק בטקסט אחד, ויחיד ומיוחד. מעבר לרעיונות של וולבק, ניכרות ומתמצות בו המעלות של פופ ככותב ישיר, מוחץ, חסר רתיעה ובעל רגישויות אינסופיות, שמעשירות ומעמיקות את המוזיקה האנרגטית וברוטאלית שלו.

ב"מכונה לאהבה" איגי מדבר על כלבים כעל בעלי חיים שדרכם יוכלו אפילו בני האדם נקלים, בזויים, מאוסים, מושחתים ורקובים ביותר, ללמוד מהי אהבה, משום שאין אדם שיעמוד בפני אהבתו של כלב, ואין אדם, ולו הנאלח ביותר, שבעל החיים הזה לא יעורר בו אהבה. זה לא ממש שיר, זה קטע מוקרא ובו איגי מדבר על שלוש דקות ו-16 שניות של בלוז אקוסטי. אבל זה כל מה שצריך כדי לדעת שהאמן הזה רחוק מלהיות גמור או שחוק או ממוחזר.

לכן, למרות אכזבות כמו החידושים המביכים והעדרן של עוד פסגות דומות באלבום השלם, "מכונה לאהבה" הופך את האלבום השלם לראוי. "משחק מקדים" הוא ברובו כישלון, אבל זה כישלון נהדר משום שהוא סימן להתנסות, לשאלה, לחקרנות, ליצר. יצירה שבה האמן, בעל שם ומוניטין ועבר, מפוארים ככל שיהיו והיו, דוחק בעצמו ומבקש ומתעקש להתחדש.

מאז "אינסטינקט", אלבומו המעולה האחרון מ-1987, פופ הוציא די אלבומים שבהם שב וגילם בהצלחה פחותה את הדמות הכה-מושכת ומהוללת שלו. עכשיו הוא החליף את הכתובת, הבגדים ושפת הגוף שלה, ובזכות השינוי כתב את הטקסט הכי טוב שלו זה 20 שנה. שווה, בהחלט. וזה שיעור מצוין בכישלון מעניין, שמגרה ומסעיר יותר מאשר עוד אלבום שגרתי של אמן ותיק שיהיה עבודה בינונית, תקנית ומכובדת. *