אין דבר כזה "חינם" באינטרנט

כלום-טיוב

"האם זה רעיון כל-כך טוב לתת לאנשים להעלות לאינטרנט שעות של קטעי וידיאו סתמיים? אחד מהקולגות שלנו מעלה באופן קבוע ל-YouTube קטעי וידיאו של חיית המחמד שלו, עכבר. האם הקהילה באמת מועשרת בעקבות השירות הזה? אחסון הסרטים הללו לנצח נושא בחובו עלות אמיתית".

הסוגיות האלה, שנוגעות למהותו של YouTube, אתר שיתוף סרטוני הווידיאו הפופולרי מבית גוגל, חולפות בראשו של כל מי שנחשף לאתר הזה - כלומר, מרבית אוכלוסיית הגולשים. עד כמה נחוץ לנו לראות סרטוני פספוסים של תינוקות שהכלב המשפחתי קפץ עליהם? במה הועשרה החברה מסרטון קצר שצולם במצלמה סלולרית רועדת ובו חתול שנוסע על סקטבורד?

הסרטונים האלה הם לא בהכרח המהות של YouTube, אבל הם חלק לא מבוטל. רוב הקליפים הם של צלמים חובבים, ובפרפרזה על התוכנית סיינפלד, בה נטבע המושג "תוכנית על כלום" - הסרטונים הם ברובם סרטונים על כלום. 15 שעות שמועלות בכל דקה לאתר חייבות להעיד על כך יותר מכל.

שוכחים להגדיל הכנסות

הציטוטים שבפתיחה שייכים לאנליסט ג'פרי לינדזי, מבית ההשקעות ברנסטיין בדו"ח חדש שפורסם, ובו הוא כופר במודל החינמי של YouTube ושל יתר חברות האינטרנט. "אין דבר כזה 'חינם'", הוא אומר, "מישהו תמיד משלם".

המספרים של YouTube מראים שלאותם קליפים שנערמים בחוות השרתים של גוגל, שהן הגדולות בעולם, יש מחיר גבוה - אינסופי אפילו. הכנסותיה של YouTube השנה יהיו להערכתו 200-250 מיליון דולר, העלויות השנתיות שלה יהיו סכום עתק של 400-700 מיליון דולר. ומי סופג את ההפרש? "מחזיקי המניות של גוגל, כמובן", הוא עונה.

YouTube היא רק דוגמה אחת לחברה שמקדשת את הגידול במשתמשים (וכמוה טוויטר ופייסבוק) ופחות מקדשת את הגידול בהכנסות והרווחיות. לכן, המודל העסקי שלה מוטל בספק - או שאיננו קיים כלל לפי לינדזי.

תארו לכם, הוא אומר, שכאשר חברת בל נוסדה היא הייתה מאפשרת לכל אדם להתקשר לכל מקום, בכל שעה, בכל זמן - ובחינם. הרי כל תעשיית הטלפוניה לא הייתה שורדת. מכיוון שהמודל העסקי של בל כלל גביית כסף על שיחות פר-דקה וגם לפי רצועות של זמן, נוצר מודל עסקי שהחזיק עוד מהמאה שעברה, והשתנה עם הזמן.

סמלי הבועה

זה לא שבאינטרנט אין מודלים עסקיים בני-קיימא. אבל מי שלא היה לה מודל עסקי - חברות מפורסמות שהיו לסמלי הבועה כמו ,eToys.com Pets.com, קוזמו ו-MPV - לא שרדו. הן לא למדו מחברות הטלפוניה והמדיה, טוען לינדזי.

אז מה השתבש? חברות האינטרנט הגדולות היום יושבות עם ערימת מזומנים ענקית וללא חוב, וזה לדעתו מתכון לאסון. כל עוד החברות הללו היו צעירות ורעבות, הן היו צריכות מודל עסקי טוב, או שדינן היה מוות. הרי הן הזדקקו לכסף כדי לממן עצמן ולצמוח. היום, יש להן את הכסף. לכן, גוגל מוכנה על מזבח מודל החינם להפסיד מאות מיליוני דולרים בשנה.

בזמן הזה, YouTube לא מצליחה למשוך מספיק מפרסמים. המשתמשים, מצידם, יהיו מוכנים לסבול מפרסומות באמצעם של קטעי הווידיאו או מפרה-רול (פרסומת לפני התחלת הסרט), ובתנאי שמדובר בתוכן מקצועי. כך קורה, למשל, אצל מתחרתה הגדלה של YouTube, חברת Hulu, שאצלה ניתן לצפות בתכנים של תחנות טלוויזיה מפורסמות וגדולות ויש לה שליטה טובה יותר על התוכן.

ההצעה של לינדזי, אם כך, היא לגבות תשלום של 5 סנטים על כל סרטון שמועלה לאתר, ואם המשתמש מדורג גבוה על-ידי יתר הגולשים, להוריד את הסכום - אפילו למחוק אותו לחלוטין. משהו בדומה למודל החדש של eBay. בתמורה, גוגל צריכה ליצור שיתופי פעולה - כמו למשל, לקנות את זכויות השידור האינטרנטיות של הפרמיירליג האנגלית או של חברות סרטים עצמאיות ותחנות שידור טלוויזיה.

לא מחליפים סוס מנצח

הטיעון הקבוע של התומכים במודל החינמי של גוגל הוא ש"אם זה עובד, למה להרוס"? ובאמת, אף חברה גדולה עוד לא עשתה צעד משמעותי קדימה לכיוון הגבייה על תכנים (רופרט מרדוק, הבעלים של ניוז-קורפ, אמר שהוא מתכנן לעשות זאת החל בשנה הבאה בעיתוני האונליין שלו).

YouTube צריכה להחליט אם שוק הפשפשים שלה יוכל לאורך זמן לספוג הוצאות של עד 700 מיליון דולר לשנה, שאמורות לעלות בצורה אקספוננציאלית. נכון שהיום היא יכולה להרשות לעצמה לספוג הוצאות כפולות ומשולשות מבלי להניד עפעף.

אבל לא בטוח שבעוד חמש שנים המודל העסקי הזה של "להפסיד כדי להביא עוד משתמשים" יעבוד. היא הרי לא עוסקת בפילנתרופיה או באלטרואיזם. היא חייבת לבעלי המניות שלה תשואה ושמירה על הקופה. בינתיים היא עושה זאת, אבל לא לעולם חוסן.