קולנוע: יש לנו תיש

אולי הדימוי הנדוש והמתבקש ביותר לצפייה ב"קחי אותי לגיהינום" הוא נסיעה ברכבת הרים. ואכן, מדובר באותה חוויה ממש, כולל החרטה באמצע הנסיעה, כשכבר מאוחר מדי לחזור אחורה. כולל הרגעים שבהם לא ברור לך אם אתה נהנה או סובל. וכולל פרץ האדרנלין ששולח אותך בחזרה לקרקע במצב רוח הרבה יותר טוב.

"קחי אותי לגיהינום" הוא חוויה קיצונית שמעוררת תגובה קיצונית. כל הרגשות מועצמים ויוצאים מפרופורציה בזמן הצפייה בסרט. ברגעים המפחידים אי אפשר להסתכל על המסך, ברגעים הדוחים אי אפשר לבלוע את הפופקורן, ברגעים המשעשעים אי אפשר להפסיק לצחוק, וזו סיבה מספיק טובה לרוץ ולראות אותו בקולנוע.

על פניו, מדובר במתכון מאוד פשוט: צעירה בלונדינית, זקנה צוענייה והמון הפרשות מכל הסוגים. כריסטין (אליסון לוהמן), נערת חווה פשוטה שהפכה לאשת קריירה עירונית, שמנה שהפכה לרזה, ילדה זנוחה שמצאה אהבה רק בבגרותה, עסוקה בלהסתיר את מי שהיא באמת.

היא רוצה להישאר עם החבר המוצלח (ג'סטין לונג ששוב מוצא את עצמו מלוהק לתפקיד מציאה. איך זה קרה? ובעיקר - איך ייתכן שלונג מצליח היכן שדיוויד שווימר נכשל? הרי הם אותו אדם), ולקבל את הקידום הנחשק בבנק שבו היא עובדת, אבל כדי להשיג את המטרות הללו היא צריכה לבגוד בעצמה. אז היא מסרבת לאשר דחייה במשכנתא לקשישה צוענייה (לורנה רייבר בהופעה שלא תשכחו לעולם), והקשישה בתגובה מטילה על כריסטין קללה צוענית עתיקה.

לפי הקללה, בתוך שלושה ימים יגיע תיש רשע וייקח את כריסטין לגיהינום. זה הכל ולא צריך יותר. אין חייזרים עוינים, אין מפלצת שמשתלטת על ניו-יורק, אין רוצח סדרתי על-אנושי ואין ניקולס קייג' במבט מזועזע ובפאה מזעזעת. מסתבר שכל מה שצריך על מנת לייצר אימה טהורה זה זקנה ותיש.

לא במקרה הסיפור של "קחי אותי" כל-כך פשוט וכל-כך גאוני, ולא במקרה כל הפחדה והגעלה בסרט היא כל-כך יעילה. על הסרט אחראי סם ריימי (שכתב את התסריט יחד עם אחיו איוון), במאי סרטי אימה שלקח הפסקה של כמה שנים, שבהן בעיקר ביים את סרטי "ספיידרמן". נראה כאילו החזרה שלו לז'אנר נעשתה רק בשביל הכיף, אולי כדי להראות ליוצרי "הנבואה" איך צריך לעשות בי מובי.

ואכן, ניכר שיש שם מישהו שמכוון את העניינים בתזמון מושלם ונהנה להחריד את הקהל בדיוק ברגעים הנכונים, ולהצחיק אותו ברגעים הנכונים. והמבקרים אוהבים לפרגן להישג הזה מאותה סיבה שכולם אוהבים לפרגן לסביח ממש טוב: יש משהו נורא משמח בלמצוא ברק אמיתי בתוך מסגרת מוכרת, פשוטה ונוקשה.

ריימי מפיק מוצר מושלם התחום בתוך מסגרת עלילתית פשוטה, ובתוך המסגרת הז'אנרית שהיא אולי הפשוטה מכולן. רק דבר אחד תמוה הוא עשה: לתפקיד הראשי - כריסטין - הוא בחר באלן פייג'. מזל שפייג' פרשה מהפרויקט ואליסון לוהמן קיבלה את התפקיד במקומה, כי קשה לדמיין את פייג' החמודה ככריסטין הרדופה. סביר להניח שהיא הייתה מושכת את הסרט יותר מדי לכיוון הקומדיה, בעוד שלוהמן הקודרת והנפלאה שומרת על איזון מושלם בין צחוק ומוגלה.

להמליץ על "קחי אותי" יהיה כמו להמליץ על נסיעה ברכבת הרים, יש אנשים שזה פשוט לא בשבילם. אבל מצד שני, כל אחד חייב לנסות לפחות סיבוב אחד כדי לדעת לאיזה סוג אנשים הוא שייך. *