לדודו טופז היה אחלה שלאגר

במקרים כמו פרשת דודו טופז, זו קללה להיות ירחון. למעלה משבועיים חולפים בסך מזמן פיצוץ הפרשה ועד להוצאת המגזין, ואנו מסתכלים בעיניים כלות, כיצד כל היבט אפשרי ממוצה, מ-1,500 זוויות שונות. "איך הוא הידרדר?" כך, וכך, וכך. וחשיפה חדשה: כך. נגד דודו, בעד דודו, שאלות פיקטיביות לדודו, דאחקות על דודו, הנשים של דודו, הילדים של דודו, הפורמטים של דודו.

אז עשינו לו עמוד פייסבוק פיקטיבי (תוכלו לראות אותו ב"פירמה" הקרוב), רק כדי לגלות שיש לו גם עמוד פייסבוק אמיתי (שבתמונת הפרופיל שבו, הוא יושב על מעקה של בניין גבוה. חשוד מאוד). וביקשנו מיעל גאוני לבדוק עם אילו הצעות הוא נדחה במשרדי הזכייניות ועל מה יצא קצפו, רק כדי לגלות חמש דקות לפני סגירת העיתון, שמרבית הפרטים פורסמו כבר במקומות אחרים. לפחות קובי אריאלי שירטט לו עתיד מעניין (עמ' 8).

למעשה, עד לראיון הגדול שיערוך המוסף "7 ימים" עם טופז בציון שנה לפרשה, כשהוא בכלא מעשיהו ומסיים שיקום פסיכיאטרי, הכל כבר נאמר. בפרשה הזו, לא ניתן מרווח לאף דיון ספקולטיבי. בכל פעם שצצו שאלות בשיח הברנז'אי (לדוגמה: "איפה יואב גרוס? למה השם שלו לא עלה?"), דאג טופז לסגור עוד פינה ביסודיות.

וכאן כנראה טמון ההישג הגדול של דודו טופז. בסופו של יום, הכל חוזר לעניין הרייטינג. בשאלה כיצד אדם עם קמצוץ שפיות, ששולח תוקפים למותקף מס' 1 ומס' 2, לא נבהל מעצמו בטרם הוא שולח תוקפים למותקפת מס' 3, התשובה היא אולי ההתמכרות לריגוש, לרמת ההפקה, לאחוזי הצפייה. התקיפות זכו לסיקור כה נרחב, עד שאולי זה סיפק את מפיק הצללים שלהם, שנאלץ להסתיר את הסיגניטורה שלו תקופה ארוכה.

אך פיצוץ הפרשה הוא כבר משהו אחר לגמרי. לראשונה בקריירה שלו, הצליח טופז להגיע ל-100 אחוזי רייטינג. עוצמת ההתלקחות והעניין השתוו פה ללא פחות מפצצה גרעינית. אחרי יומיים של סיקור, גם נהגי מוניות היו מותשים מלדבר על זה. רצו להסדיר נשימה בטרם ילהגו עמך על מצבו הנפשי של האקס-ראשון בבידור.

משתה תקשורתי

דודו טופז הצליח להיות הסיפור חוצה הפלטפורמות העיתונאי האולטימטיבי. תחשבו על זה, לכל סיפור גדול, ישנה במה שמתאימה לו במיוחד. סיקור של פיגוע עובד הכי טוב בטלוויזיה (כולם פותחים ואין בעיה למחזר צילומים על פני שעות ולהתחרות עם הערוץ היריב על ספירת הגופות), תחקיר רחב עובד הכי טוב בפרינט (בשל רוחב היריעה והקושי בהשגת חומרים מצולמים), אייטם רכילותי לוהט עובד נהדר באינטרנט (בזכות יכולת הפצה ויראלית ואפשרות טיקבוק).

דודו הוא היחיד שסיפק את הכל לכולם, ובאופן שווה. מנתח הקצבים הזה יכול כפר תקשורתי שלם, על כל תושביו, להתקיים תקופה ארוכה. כמו לוויתן שמשליך את גופתו עבת הבשר לחופו של כפר אסקימוסי רעב. קחו, תאכלו, יש מספיק לכולם. החל מהעיתון של המדינה, שהאביס עצמו בפורמט "עמ' 2-15" האהוב כל כך, כולל "גילויים חדשים!" וכתבות "הכתובת הייתה על הקיר" "עלייתו ונפילתו" וכלה במכובדים שבעיתונים הכלכליים.

בפרשת טופז, גם הפובליציסטים המכובדים ביותר התכבדו בשלל, כשהם רובצים באופן נדיר לצד אחרוני הטוקבקיסטים. הטלוויזיה, ביתו הטבעי, קיבלה שפע חומרים למהדורות שמונה ומרואיינים לכל שאר התכניות, פלוס חומרי ארכיון, תכניות וסרטים גנוזים.

הרדיו קיבל מגוון פיות מקשקשים לתכניות הבוקר, האינטרנט קיבל דיווחים שוטפים ואומה שלמה שמטקבקת עצמה למוות. כתבי הבידור, המדיה, הפלילים והצבע גלשו זה לתחום סיקורו של זה.

בין פיגועי 11.9 לבין הפצצה הגרעינית האיראנית שתיפול או לא תיפול בתל אביב, אין כנראה עוד משהו שיכול להשתוות לעוצמת העניין. ברמת הסיקור, הסקרנות וההפתעה. גם פרשת הנשיא קצב, שהוזנה בתוספות עסיסיות על ידי גיבורה לאורך זמן, לא גרמה להמוני לסתות להישמט בהלם מוחלט לנוכח הגילוי הראשוני. מבחינה עיתונאית, הפרשה הזו לימדה אותנו כמה פרקים חדשים בצהבת, ביחסי תקשורת=משטרה ומאידך, בכך שכשצץ סיפור המגרה את בלוטות הסקרנות באופן מקסימלי, בחורינו המצוינים יעשו את עבודתם נאמנה. התקשורת הישראלית זכתה לרגע נדיר של התעלות - על מצע של רדידות.

רותם דנון הוא עורך מגזין "פירמה" שיראה אור ביום ג' השבוע