האוטונומיה האבודה של בנק ישראל

באחרונה שמעתי בפגישה סגורה את דבריו של הכלכלן בעל השם העולמי והפרשן הכלכלי הראשי של ה"פייננשל טיימס", מרטין וולף, שביקר בישראל לרגל הוועידה הבינלאומית לשוקי ההון. וולף שיבח את בנק ישראל ואת ראשו, סטנלי פישר, על עצמאותם. לדעתו, המעמד העצמאי הזה תרם לעיקר הצלחתה של ישראל להתמודד טוב יותר ממדינות רבות אחרות, עם המשבר הכלכלי העולמי ולהבטיח את יציבותה של מערכת הבנקאות הישראלית.

ברם, עצמאות זו של בנק ישראל עומדת היום בפני התקפה מוחצת - וממי? מצד משרד האוצר שמעמדו המיוחד של הבנק, ואולי גם זה האישי של הנגיד וההערכה הכללית שהוא זוכה לה בארץ ובעולם, הם כנראה לזרא בעיניו.

טיעונים דמגוגיים

לכאורה, העימות בין בנק ישראל לאוצר הוא על חוק בנק ישראל החדש ועל השאלה מי יפקח על שכר הבכירים בבנק (לא מדובר בשכרו של הנגיד עצמו): הממונה על השכר במשרד האוצר, או הבנק עצמו.

תמימים או מיתממים יגידו, שהבנק הוא חלק מהשירות הציבורי ועל כן חייבים לחול עליו אותם כללים הנהוגים ביתר השירות הציבורי - אז מה פתאום בנק ישראל סבור שהוא רשאי לעשות שבת לעצמו? אולם, הוויכוח על השכר אינו אלא מסווה למטרה האמיתית: לפגוע בעצמאות בנק ישראל.

לצורך כך, משתמשים בטיעונים פופוליסטיים ודמגוגיים כגון "אסור שהבנק יהיה מחוץ לישראל", או "הנגיד יורק לנו בפנים", וכיו"ב.

אך כל אלה אין בהם כדי להסתיר את מגמותיהם של תוקפי הבנק והעומד בראשו - רצון לכווץ אותם לממדים הטבעיים (בעיניהם) של עוד משרד ממשלתי התלוי לשבט או לחסד במשרד האוצר.

פקידי האוצר אינם פחות נאמנים למשימה של קידום המשק והשמירה על יציבותו מאנשי בנק ישראל, ואיש, כולל כותב שורות אלה, אינו מפקפק במסירותם, באינטגרטי שלהם ובדבקותם במטרה הנ"ל. יחד עם זאת, אי-אפשר להתעלם מכך - ולא רק בגלל הפרשיות האחרונות סביב עיצוב המדיניות הכלכלית וההסדרים השונים שנעשו בהקשר זה - שהאוצר והממונה עליו אינם תמיד חופשיים משיקולים ומאילוצים פוליטיים, אשר בנק ישראל, כגוף עצמאי, יכול וחייב להתעלם מהם.

משרד האוצר, מעצם היותו משרד ממשלתי הוא חלק מהמערכת הפוליטית, ואילו בנק ישראל אינו כזה.

קנאת כלכלנים

ייתכן גם, והלוואי שאני חושד בכשרים, שעצם העובדה שהנגיד פישר זוכה בנתח כה גדול מהקרדיט הציבורי לדברים החיוביים שקורים בכלכלה - הן מצד אנשי המשק והן גם מ"עמך ישראל", היא לצנינים בעיני מאן דהוא.

אמנם לא את הכול יש לראות דרך החור שבגרוש, אך כשהגורם שעימו אתה חייב לעתים להתווכח ולהתעמת בנושאים של מדיניות כלכלית (הנגיד הוא גם היועץ הכלכלי של הממשלה), טבעי הוא שהעובדה שתנאי עבודתו ושכרו של צד אחד תלויים בהחלטותיו של הצד השני עלולה להשפיע, בין אם במודע ובין אם רק מבחינת תחושתם הסובייקטיבית, על התנהלות המעורבים בדבר.

זאת ועוד, בנק ישראל מותקף בימים אלה גם מכיוונים אחרים, כמו בעניין בנק הפועלים, ואין להוציא מכלל אפשרות שמשקעי הפרשה הזאת מצאו להם ביטוי תקשורתי גם בהתקפות עליו בנושא השכר כביכול.

טובת המשק מחייבת שמירה קפדנית על עצמאותו של בנק ישראל, והיום יותר מתמיד, וגם ראש הממשלה נתניהו מודע לכך. אל לנו לפגוע בעיקרון הזה באמתלות בלתי ענייניות כאלה ואחרות.

הכותב היה שגריר ישראל בארה"ב