השופט אשר גרוניס הוא הסמן המרכזי של האנטי-אקטיביזם בבית המשפט העליון. בין היתר, הוא ידוע כמי שדוגל בצמצום מירבי של ההתערבות בהחלטות שלטוניות וכמתנגד לפתיחת שערי העליון, תוך ויתור על בחינת תנאי "זכות העמידה". כידוע, מאז פרשת "קו 300" בג"ץ העלה על נס את ה"עותרים הציבוריים" (אנשים/גופים שאינם בעלי עניין אישי בתיק אך מעלים לדיון שאלה ציבורית), ולעיתים קרובות הוא אף מקל עימם באגרת המשפט, כאילו שבעיית העומס פסחה על בית המשפט העליון.
אבל בימים אלה דחה גרוניס ערעור של עמותת "רופאים לזכויות אדם" על החלטת הרשם יגאל מרזל, שלא לפטור אותה מאגרת משפט בסך 1,618 שקל, על עתירתה להורות לשר הבריאות להחיל את חוק ביטוח בריאות ממלכתי על כלל הילדים בישראל, ללא קשר למעמדם בארץ.
מרוב שהעותרים הציבוריים הורגלו לטוב, העמותה לא טרחה אפילו לנסות ולשכנע שהיא עומדת בתנאי לקבלת פטור מאגרה - היעדר יכולת כלכלית לשלם את הסכום. היא העדיפה להשתמש במילות הקסם "זכות הגישה לערכאות", ולטעון שכל מנגנון האגרה הוא פסול בשל פגיעתו בזכות זו.
אבל הקסם לא עבד על גרוניס. "לא ניתן לקבל טענה כוללנית המבקשת להאדיר את זכות הגישה למימדים בלתי סבירים", הוא קבע. האגרה, הוא הודה, מהווה חסם מסוים שנועד להכווין התנהגות ולגרום לעותר לחשוב פעמיים בטרם יפתח בהליך. גידול במספר ההליכים המוגשים גורר הארכה של התקופה הממוצעת החולפת מיום הגשתו של הליך ועד לסיומו. "טענות בעניין זה של משך התקופה מעת הגשה ועד לסיום, אינן נחותות בחשיבותן מטענות באשר לזכות הגישה לערכאות", הוסיף.
גרוניס סבר שטענת העמותה, לפיה הצורך לשלם אגרה יביא לכך שהיא תסיט את משאביה מהפעילות הברוכה לתשלום אגרות משפט, היא ההוכחה לכך שהטלת האגרה אכן השיגה את מטרתה. גם כך, אמר, הקלו עם עותרים ציבוריים בשנים האחרונות בפתיחת הדלתות, כך שאין שום סיבה להקלה נוספת באגרה. באמתחתו היה נימוק חדשני נוסף: אין פסול בכך שהנזקק לבתי המשפט יידרש לתרום תרומה מסוימת לעלות הכרוכה בניהול מערכת המשפט. אם המנגנון מאפשר לחסר היכולת הכלכלית לקבל פטור מתשלום, תהה גרוניס, מדוע נאמר כי ההסדר כולו פגום?
לא לפרוטוקול
"גם אנתוני הופקינס חייך לפעמים ב'שתיקת הכבשים'". כך הסביר עו"ד ציון אמיר את חיוכיו של דודו טופז בעת שמוגש נגדו כתב אישום חמור. טופז כבר הודה במעשים, מה שמוריד מהפרק אפשרות להסדר טיעון, ומסתמן שקו ההגנה של אמיר יהיה אי-שפיות (בעת ביצוע המעשים טופז לא ידע להבחין האם המעשה טוב או רע) או אי-כשירות לעמוד לדין (מחלת נפש מונעת מטופז כיום לעקוב באורח מושכל ויעיל אחר המשפט ולהשתתף בו). ובכל זאת, האם לא הלך אמיר רחוק מדי בהשוואת טופז לפסיכופט הגאון, שרצח אנשים להנאתו ללא רחמים ובלי נקיפות מצפון?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
