כן למלחמה בשחיתות

בישראל מתייחסים בסלחנות אל אנשי ציבור שהורשעו. כאלה שיצאו בעור שיניהם (על חודו של קול) זכאים, או שנכתבו עליהם - בימים עברו - דו"חות מעוררי צמרמורת על-ידי מבקרי המדינה, בעת שכיהנו כשרים ונבחרו לכהונות נוספות. כל אלה - אורחים מכובדים באירועים רשמיים או פרטיים.

אברהם הירשזון איננו איש הציבור הראשון המורשע בעבירות של מירמה והפרת אמונים או בגניבת כספי ציבור, תוך ריקון הקופה הציבורית והותרת אנשים ששמו יהבם במנהלי הקופה, בלא כלום. קדמו לו אישים שהורשעו גם בקבלת שוחד מאז שנות ה-70, ובהם מיכאל צור, שהורשע על-פי הודאתו ועזרתו לחוקרים, והוטלו עליו 15 שנות מאסר.

היעדר בושה

אך דומה שהלקח לא נלמד. להיפך. מספר אנשי ציבור שסרחו - גדל; נכונותם להכיר - שלא לומר להודות - בכך שבצעו עבירה, פחתה עם השנים; וכמות האזרחים שסוברים כי נגרם לאותם אנשי ציבור עוול - גדלה והלכה.

הירשזון הכחיש בחקירותיו את כל המיוחס לו; הוא הודה חלקית בעבירות קלות, במהלך משפטו, ובעוד שותפיו לעבירה מודים ומגיעים להסדרי טיעון - בחר להילחם על חפותו, תוך שימוש בטענת הגנה מביכה ופוגעת באינטליגנציה (שנדחתה, מכל וכל בידי ביהמ"ש), ולפיה נטל כספים שהגיעו לו כשכר על רקע כזה או אחר. ויוזכר: מדובר בסכומים שהיקפם מגיע לכדי 2 מיליון שקל לערך! כך טען, ללא בושה, מי שהיה ממונה על שמירת כספיהם של אחרים, ועל ניהולן התקין של העמותות (השופטת העדיפה לתאר כ"קזינו"). ההחזר הכספי החלקי - נעשה מאוחר מדי וללא כל הודאה או חרטה.

עונש מאוזן

בדרך מקרה, השמיע בדיוק היום בית המשפט העליון את פסק דינו של השר לשעבר, שלמה בניזרי, ומצא להכביד את עונשו משנה וחצי לארבע שנות מאסר (כפי דרכו של בית המשפט שלערעור, שלא לחרוג מדי מהעונש המקורי).

לאחר שהביע צערו על הנאשם ובני-משפחתו, קבע השופט אדמונד לוי: "מול כל אלה ניצבת התופעה של שחיתות גוברת בחברה הישראלית, תופעה שלא פסחה גם על מוסדות השלטון, והשלמה עימה כמוה כהשלמה עם הסתאבות ואובדן מוחלט של האמון במינהל הציבורי. כדי להתמודד עם נגע זה ולהרתיע את הרבים, לא די עוד במלל ודברי כיבושין, והגיעה העת לעשות מעשה, על-ידי הצגתו של תג מחיר גבוה מזה שהיה נהוג בעבר לצידן של העבירות בתחום".

מלאכת גזירת הדין קשה היא מאוד, ולפיכך קשה לי להיכנס לנעליה של השופטת הנכבדה, ברכה אופיר-תום, שחזרה והוקיעה, בגזר דין יפהפה ומקיף את מעשיו והתנהלותו של הירשזון בפרשה, ועם זאת התחשבה בעשייתו הציבורית רבת השנים; בהתנהגותו הנורמטיבית עד לחשיפת הפרשה; במצבו האישי, במחלותיו ובגילו. לעניות דעתי, עונש מאסר של 56 חודשים, ראוי ומאוזן, למי שישיבה בכלא קשה עליו יותר ממי שכבר הורגל בכך.

עם זאת, כל שופט וגישתו האישית. נדמה לי שאני הייתי אף מחמיר בעונשו, עד לגבול שהציב התובע, כדי "להעלות את תג המחיר" לסוג זה של עבירה, וכדי להשוות את מעמדו של הירשזון לזה של כל עבריין מן השורה, גם בגילו של הנאשם, וגם הוא עתיר מעשים (מעמד שהקל עליו לבצע העבירות).