התקלות בפרשת פרס ספיר

ליוסי שריד זכויות רבות, בוודאי בתחום טוהר המידות. לכן, אין לפקפק ביושרו, אבל כדאי למפות במדויק את התקלות שפקדו אותו בפרשת פרס ספיר. התקלה המשנית, המשפטית, זו שהצדיקה לחלוטין את החלטת פרופ' רון שפירא, היועץ המשפטי של מפעל הפיס, היא אי-גילוי הפרטים לגבי הכסף והאחיינית. לתקלה העיקרית נגיע אחר-כך.

בעניין הכסף שקיבל שריד מהוצאת "ידיעות אחרונות", ניתן היה בקלות לטהר את הפגם. על פרסים ספרותיים ממליצים אנשי ספר. כיוון שכולם קשורים בכולם, יש כאן "נגיעה שאין ממנה מנוס" (Bias by necessity). מאחר שאי-אפשר למנות למשימה שופטי כדורגל, אין מנוס מכך שאנשי ספר המתפרנסים מהתעשייה יכריעו בין הספרים. אבל, צריך לגלות את הפרטים. שריד לא מונה לתפקיד רק כאיש ספר, אלא כיו"ר ועדה ציבורית. מפעל הפיס, הגוף הממנה, צריך לדעת את הפרטים, ובוודאי כשהוא מבקש.

עניין האחיינית מהותי יותר. כאן אין את "הנגיעה שאין ממנה מנוס", ובהחלט ניתן היה למנות שופטים נטולי זיקה משפחתית. כאלה אפשר למצוא. הטענה שכולם יודעים על הכול אינה רלוונטית, בדיוק כמו הטענה שלקרבת הדם ולקשרי הכסף אין כל משקל והשפעה בהחלטה. גם כשאין - חובה לגלותם. קוראים לזה שקיפות ומינהל תקין. כשמדובר בכספי ציבור, אין מנוס מלהיזקק לדקדוקי המשפט המנהלי שתפקידו להשגיח עליהם. על הרבה פחות מזה שלל בג"ץ את פרס ישראל מהעיתונאי שמואל שניצר. "החטא" שם היה בהתעלמות ועדת הפרס ממאמר "בעייתי" שכתב שניצר. מאמר שכביכול עלתה ממנו נימה גזענית כלפי האתיופים. אולי הייתה שם טעות בתום לב של הוועדה, ואולי היא החליטה שאין במאמר הבודד הזה להשליך על כלל יצירתו של העיתונאי, ובוודאי שלא היה שם חשש לניגוד עניינים בוועדה.

בין השגיבות לעניות

לכאורה, יש פער דרמטי בין ההדר והשגיבות של הספרות לבין דקדוקי העניות המשפטיים. אבל בואו לא נתבלבל. מדובר כאן בתחרות על כסף, ומי שניגש לתחרות הזו לא יכול להתלונן על שרבובה של עניות זו. גם את עלבונם של הסופרים וההוצאות קשה להבין. בכל מכרז שמתגלה בו פגם, חוזרים על התהליך שוב. זה קורה מדי יום ובכל תחום אפשרי. לפרס יש ערך כלכלי ושיווקי רב, וזכותם של כולם - ובמיוחד של המתחרים - שהכול יתנהל ישר כמו סרגל. מי שלא רוצה "לבזות" את אמנותו, שלא יעמיד אותה מלכתחילה לתחרויות, דירוגים ופרסים. מי שמתמודד במשחק הזה, שיקבל עליו את כלליו, גם אם נדמה לו שהם מוזילים את אמנותו. וחשוב להדגיש: אין בפגמים שהתגלו בהתנהלות הוועדה, ואין שום היגד שלילי על הסופרים ואמנותם.

ייתכן ששריד באמת לא שם לב לכך שדילג על כמה רובריקות בניירת המייגעת. ובאמת, שלא עלה בדעתו שתקלה יצאה מתחת ידו. לכך סיבה מעניינת שאינה קשורה לזדון או כוונה רעה מצדו, ואני בטוח שלא היו כאלה. חלקה קשור ל-45 שנות ניקיון ציבורי שקצת עמעמו את פנסי הזהירות. עיקרה קשור לתקלה המרכזית שפקדה את שריד בפרשה זו, ובעיקר בשלב ההסברים. תפיסת עצמו כשייך לאליטה חברתית שחסינה לחלוטין מכל מחשבה פסולה. באנגליה נגזרה חסינות זו מהפרופוזיציה The crown can do no wrong.

לחסינות זו זוכים אצלנו שופטים, פרקליטים ופוליטיקאים שניכסו את הניקיון התודעתי היישר לד.נ.א שלהם. כך, כששופטים מינו את נשותיהם וילדיהם להתמחות, למשרות שיפוט וניהול שיפוטי, או אפשרו לחבריהם הטובים להופיע בפניהם. גם הפרקליטות לעולם אינה פועלת בזדון. תמיד זו "רשלנות בתום לב". אפילו שהתוצאה מחרבת חיי אנשים. גם פוליטיקאים מזן מסוים חסינים בגלל שהמחנה הפוליטי שלהם טהור תמיד. ולא צריך להתאמץ כדי למצוא את החוטים שמקשרים בין המחנה המשפטי, המחנה הפוליטי והמחנה הטהרני. בין עדת החשודים התמידיים, לבין אלה שהחשד לעולם לא דבק בגלימותיהם או בחליפותיהם.

לשריד מניית בכורה במחנה הזה. הוא בין מכונניו ומייסדיו. לכן, קשה לשמוע ממנו אפילו הרהור כלשהו על אפשרות ששגה. הסיבה פשוטה: החסינות היא לא רק מסטייה, היא גם מטעות.