העליון החליף נושא

יותר מכל מעיד פסק הדין בעליון על איבוד הפרופורציות בפרשה. מושא הדיון הפך להיות השופט דרורי במקום הנאשם ביטון. אין ספק כי העיסוק התקשורתי המוגבר ומועמדותו (לשעבר) של דרורי לעליון השפיעו על פסק הדין ועל גלגולי התיק.

ערעור המדינה הוגש בנובמבר 2008, ובחלוף כ-9 חודשים כבר ניתן פסק דין בתיק שאינו דחוף, הנאשם אינו נתון במעצר, ולא ניתן כאן עיכוב ביצוע של העונש, שכבר רוצה. פסק הדין גם ניתן בזריזות רבה יחסית מתום הדיון.

2. הביטוי המרכזי, כך נדמה, לכך שלא מדובר בעוד סתם פסק דין בערעור פלילי, מצוי בהערות שכתב שופט העליון, יורם דנציגר. בפסקי דין שניתנים בערעור, לא מתייחסים ל"שופט" שכתב את פסק הדין המקורי ובוודאי שלא בשמו. ההתייחסות המקובלת היא ל"בית משפט קמא".

אבל באורח חריג, דנציגר דווקא הזכיר מספר פעמים את השופט דרורי בשמו. "נראה כי כבוד השופט דרורי בחר לתת משקל יתר לנסיבותיו האישיות של המשיב", ובהמשך נכתב כי "מידת הרחמים היא שהניעה את השופט דרורי להחליט כפי שהחליט". יש בכך לתרום לתחושה שדרורי הפך להיות ה"אישיו".

בהחלטתו של דנציגר הופיע משפט מדהים נוסף: "ככל בן אנוש, גם שופט טועה. השופט הוא בשר ודם, ומותר לו לטעות". מתי בפעם האחרונה ראינו ששופטי ערעור כותבים את השם המפורש "שופט טועה", ולא משתמשים במינוח היבש והשגור "שגה בית משפט קמא"?

3. מוזר שדווקא השופט אדמונד לוי, שהיה מאוד חריף בדיון בערעור - בו אמר כי "לא מתקבל על הדעת איך לא מורשע אדם כזה" - היה עדין יחסית וכתב פסק דין משפטי נטו, העוסק בסוגיית ההימנעות מהרשעה.

לוי ציין כי פסק דינו של דרורי הוא "נדיר בהיקפו", ו"השופט המלומד הקדיש לו זמן רב ומאמצים". ובכל זאת, לוי לא חסך ביקורת מדרורי על מספר אמירות מיותרות בנוגע לקופאית, שפורשו כגזעניות. מי שקרא את כל פסק הדין ומכיר את סגנונו של דרורי, יודע שלא מדובר בגזענות. דרורי חטא בפטרונות ובהתנשאות.

לא לפרוטוקול

השופט דרורי לא מתאים לעליון לא משום שטעה בשיקול-הדעת, אלא בראש ובראשונה בגלל טרחנות היתר שלו. דרורי הוא שופט איטי הכותב פסקי דין ארוכים מאוד בלא הצדקה. מעבר לכך, החלטתו בעניין ביטון מעידה על תפיסת עולם שאינה מתאימה לעליון. מי שסבור כי אדם שדרס והפקיר את הנדרס ראוי לשמש כדיין - אין מקומו בעליון.