הודעה למשפחת עופר: את השקשוקה שלכם תבשלו לבד

ידעתי. כשהחלטנו במערכת מגזין G לבדוק את ממצאי הסרט "שיטת השקשוקה", ידעתי שמילותיי יהפכו עד מהרה לנשק בידי אינטרסנטים, שישקשקו אותן כרצונם. כשגיליתי מסמכים ועדויות שחשפו כי הסרט מכיל מניפולציות וטעויות מהותיות, היה ברור שמשפחת עופר תראה בכך נכס עבור הקמפיין שלה נגד מיקי רוזנטל. שהרי לתחקיר עיתונאי עדיין מיוחסת אמינות גבוהה יותר מאשר להסברים של יח"צנים.

זו לא הייתה סיטואציה מלבבת: רוזנטל הוא עיתונאי מוערך; הרקורד של משפחת עופר ועסקיה, שחלקו טופל בתחקירים ב-G, לא מעורר רצון עז להימצא איתה באותו צד של המתרס. אבל העובדות אמרו את דברן. אמנם, כפי שצוין בכתבתי, רוב החומרים בסרט נשענים על קרקע עובדתית מוצקה, אבל הוא מכיל גם שגיאות ובעיקר מצגים מטעים ומגמתיים. מנגד, ציינתי כי משפחת עופר הרוויחה ביושר לא מעט מהביקורת כלפיה: "המחיר הנמוך שבו רכשה את חברת הספנות הלאומית, מחדלי המדינה בהסכם בז"ן, זיהום האוויר הנגרם על-ידי מפעליה (...) ועוד שלל פרשיות מאירים את קשריה עם רשויות השלטון, ואת התנהלותה בכלל, באור בעייתי". השורה התחתונה, לאחר צפייה בסרטוני התגובה הראשונים, הובאה בכותרת: "מניפולציות וחצאי אמיתות יש בשני הצדדים".

השבוע שודר בטלוויזיה סרט התגובה המלא, ולקראתו כבר התרוצצו ידיעות קידום ברדיו. מאחר שרמת השיח הציבורי אינה זרה לי, הבהרתי בכתבה ש"ביקורת על רוזנטל עלולה להתפרש כהתייצבות לימין משפחת עופר, ולא כך היא" - אלא שגם זה לא מנע ממשפחת עופר להפוך אותי לחייל בקמפיין שלה. בראיון לרשת ב' הפליג אלי גולדשמיט, סמנכ"ל הסברה בחברה לישראל, בסופרלטיבים לחתום מעלה: "אני מודה שאת הכפפה של בדיקת העובדות הרים עד היום רק עיתונאי אחד (...) ואת מרבית הדברים שאנחנו אומרים בסרט, אמר שם (...) כל הטענות שאנחנו אומרים בסרט, או 95% מהן, מופיעות בתחקיר (...) כולן, רובן ככולן, נבדקו על-ידי תחקירן מאוד רציני של "גלובס", שאגב תקף אותנו בעבר".

הסמקתי.

ועכשיו ברצינות: טענות המשפחה נבדקו, אך האם אישש תחקיר G את "כולן", או "רובן ככולן"? התשובה שלילית, כמובן. והנה הדוגמאות:

איכות הסביבה

סרט התגובה של האחים עופר מצטט שיחה שקיימתי עם עובד לשעבר במפעל תרכובות ברום. העובד התראיין ל"שיטת השקשוקה", וסיפר על הזיהום שגרם המפעל כשעבד בו. רוזנטל הביא את הדברים כעדות ליחס העופרים לסביבה, אך ב-G נחשף כי העובד פרש מהמפעל הרבה לפני שנרכש על-ידם. סרט התגובה מביא את המקרה, בצדק, כראיה להטעיה.

אלא שמכאן גולש הסרט לתיאור ורוד להפליא של יחס המשפחה לסביבה: מיד כשרכשה את החברה לישראל, "החלה תנופת השקעות בשיפור הפעילות האקולוגית (...) מדינת ישראל ערכה כשמונים בדיקות פתע בארובות תרכובות ברום, ולא נרשמה חריגה". הסרט אינו מזכיר, כמובן, מה נכתב בתחקיר של G: שבמפעלים אחרים של החברה נמצאו חריגות בזיהום שוב ושוב. לפני שבועיים, למשל, פרסם המשרד להגנת הסביבה דוח שמצא חריגות בבז"ן. בכתבה ב-G בוקרה התעלמות רוזנטל מהשקעות העופרים במניעת זיהום, אלא שבמקביל הודגם כיצד, בניגוד להצהרות בז"ן, המדינה גורסת כי המפעל הפר את החוק וגרם "לזיהום אוויר בלתי סביר".

הקישון

סרט התגובה מצטט דיאלוג שמקיים רוזנטל עם הבמאי: "והסצנה של הקישון, איפה היא?" שואל רוזנטל. התשובה: "זה בחוץ". סרט התגובה טוען ש"זהו ניסיון להאשים את האחים עופר באחריות עקיפה למותם מסרטן של צוללי השייטת", אף שאלה הפסיקו לצלול בקישון שנים לפני שהעופרים נכנסו לתעשייה. בכתבה ב-G הייתה זו דוגמה ליצירת אסוציאציה שקרית, אלא שגם הוזכרה עובדה שנשמטה מסרט התגובה: מפעלי האחים עופר אכן זיהמו את הקישון.

הפרטת צים

הכתבה ב-G ביקרה את הסקירה השטחית של רוזנטל את הנושא. למשל, הוא התעלם מכך שמחיר המכירה של צים לא נקבע סתם כך, אלא לפי הערכות שווי שהזמינה המדינה. סרט התגובה מתעכב על כך, אך ממשיך ומציג את ההפרטה כסיפור הצלחה. ב-G התמקדנו בליקויים שחשף מבקר המדינה, וכתבנו שהם "מחזקים את הטענות שהמדינה נוטה לפעול בשלומיאליות, שבסופו של יום מיטיבה עם האחים עופר". כשליו של רוזנטל בסרטו, כתבנו, אין פירושם "שההפרטה הייתה דוגמה ומופת כפי שמשפחת עופר הייתה שמחה לשכנע. רחוק מכך".

החכרת האונייה

כאן תיאר רוזנטל בצורה שגויה הצעה שהובאה לדיון בבז"ן, בנוגע לאונייה בבעלות העופרים, שאותה חכרה בז"ן בתקופתה כחברה ממשלתית. תנודות בשוק גרמו לכך שבז"ן הפסידה על ההחכרה כ-4,000 דולרים ביום, ורוזנטל טען שהדירקטוריון התבקש לאשר את הארכת הסכם החכירה, "שבמסגרתו משפחת עופר עושה רווח נאה ואילו בז"ן מפסידה". מסמכים שהגיעו ל-G, ואפילו ספרו של העד הראשי בסרט - ירון זליכה - הוכיחו שהצעה שערורייתית כאמור מעולם לא הועלתה. ההצעה האמיתית ביקשה לעצור את ההפסדים.

סרט התגובה חוגג, ובצדק, על הטעות הנ"ל, אך טוען שבהתנגדותו להצעה הנפלאה גרם זליכה לבז"ן הפסד של מיליונים. בכתבה ב-G הודגם מדוע אין ודאות שהעסקה שהועלתה לדיון הייתה טובה לבז"ן. כפי שהסביר משתתף בדיון שצוטט בכתבה: "יש פה השתתפות ב'אפסייד' מבחינת האחים עופר (...) ולא ב'דאונסייד' (...) יש יותר סיכון מאשר סיכוי".

הסכם בז"ן

סרט התגובה מדגים כיצד התעלם רוזנטל, כשתיאר את פסיקת בג"ץ בנדון, מציטוטי השופטים שלא תאמו את התזה שלו. נכון, זהו דיווח מגמתי ומטעה, אבל סרט התגובה נוהג כמוהו: הוא מציג רק את הציטוטים הנוחים לעופרים - ומתעלם מהביקורתיים. איך כתב העורך הכלכלי של "מעריב", רפי רוזנפלד, על רוזנטל ועידן עופר? "שני הטיפוסים האלה די דומים".

***

כשוועדת הכנסת למלחמה בשחיתות יזמה דיון על "שיטת השקשוקה", כתב עידן עופר ליו"ר הוועדה אריה אלדד כיצד חשפתי, אני החתום מעלה, "בכתבת תחקיר יסודית", את העיוותים ואת המניפולציות של רוזנטל. "זו הפעם הראשונה", כתב עופר, "שגורם עיתונאי רציני בוחן את סרטו של רוזנטל מנקודת ראות אובייקטיבית ונטולת פניות, והתוצאה מאוד לא מחמיאה לרוזנטל".

שוב הסמקתי

אם עופר מחמיא בחום לכתבה שקובעת שמשפחתו "הרוויחה ביושר לא מעט מהביקורת כלפיה", וכי שלל פרשיות "מאירות את קשריה עם רשויות השלטון, ואת התנהלותה בכלל, באור בעייתי", מי אני שאתווכח איתו?

אם עופר מפרגן לכתבה, כך חשבתי, אולי באמת הוכח בה שטענותיו מוצדקות, "רובן ככולן", ואולי באמת היא לא הייתה ביקורתית כלפי משפחתו. כך, אגב, טוען כלפיי גם רוזנטל. אלא שבהדרגה התחדדה ההבנה: לעופר, לגולדשמיט ולרוזנטל יש אותו אינטרס: עופר וגולדשמיט מעוניינים להציג את הכתבה כמפרגנת להם, מטעמים מובנים; רוזנטל מעוניין באותו דבר בדיוק, כדי להמעיט בערך הביקורת נגדו.

והאמת? ובכן, לה אין יחסי ציבור.