כך לא זכיתי במכרז ממשלתי

הכול התחיל כשנכנסתי לפגישת היכרות ראשונה בלשכת מנכ"ל חברה ממשלתית העוברת מהפכה שיווקית.

בין ה"שלום" ל"נעים מאד" נכנסה יד-ימינו ללשכה כשהיא מחזיקה בידיה שני אריחים בצבעים שונים. "מה אתה מעדיף? צריך להחליט עכשיו!" היא לחצה אותו לכסא. המנכ"ל המשופם בהה באריחים ומסר לי את השאלה. "את הכהה", עניתי. "אני דווקא בעד הבהירה" היא החזירה בריבאונד ולא וויתרה. "את הכהה" הוא ענה וסיכם בלחישה רפה.

"המזכירה, שהתקצרה תוך שניות במספר סנטימטרים, הסתכלה בי ישר בעיניים במבט ששידר "ניצחת בקרב, אך לא במלחמה" וגררה את עצמה מהחדר.

כשיצאתי מהלשכה, מצאתי אותה מסתודדת עם הדוברת. "נעים מאד" אמרה האחרונה בחוסר כנות. "פעם הייתי אצלך בראיון עבודה", הוסיפה. לחצתי את ידה בפיזור דעת, בעודי מנסה להיזכר באיזו תוצאה הסתיים אותו ראיון. לא הצלחתי להיזכר והמשכתי הלאה, ירדתי כשלושים מדרגות רחבות והרגשתי כמו סטאלונה בסרט "רוקי".

גורם בעברי שהתהדר פעם בתפקיד פקיד ממשלתי בכיר, הדגים בעיני מספר פעמים איך זוכים במכרז ממשלתי ואני סירבתי להאמין. ידיד אחר, "שועל" ותיק במכרזים, לימד אותי שלזכות במכרז זה מקצוע, סוג של מיומנות שמניבה לך הכנסה קבועה. לאחר הזכיה במכרז כבר אין כל צורך להתאמץ, הוא הדגיש, כי לאף אחד לא ממש אכפת מה תעשה, אם תעשה וכמה.

אם לתמצת את המלצת מביני העניין: אם אתה רוצה לזכות במכרז ממשלתי או ציבורי, דאג שיהיה במקום חייט שיתפור אותו על פי מידותיך.

במשך שנים, כעקרון ומתוך הסיבות שמניתי, ברחתי ממכרזים ממשלתיים כמו שאני בורחת ממכחישי דאודורנט. פניות שזרמו אלינו למשרד באמצעות הפקס והמייל זכו בטיפול מסור ומיידי באמצעות מקש DELETE.

הפעם, אולי משום שמזמן ויתרתי על העקרונות למען הנוחות ואולי בשל ההיערכות לקראת והחששות מקטסטרופה כלכלית, החלטתי לבדוק את התהליך ובמהירות נשאבתי לתוכו.

לא אלאה אתכם, קוראי היקרים, בפרטי התהליך שנמשך כ-15 שעות היערכות, פחות מחמש דקות לפגישת היכרות חטופה עם צוות מוזר שכונה "הצוות המקצועי" ו-5 שניות לקריאת פקס שבישר לי על כישלוננו.

להיכשל אני לא אוהבת ולכן החלטתי להתאמץ עוד קצת ולהשקיע כמה דקות בבדיקת ההצעה שנבחרה, בתקווה ללמוד, להשכיל ולהפנים.

פניתי לדוברת בבקשה לראות את ההצעה שנבחרה. "צריך לדעת גם איך להפסיד" היא לימדה אותי ביובש, ועד היום, כחודשיים מאז, לא זכיתי לממש את זכותי הבסיסית - קבלת ההצעה שהביסה אותי.

בירור טלפוני קצר, בקרב מקורבים, העלה שהמשרד שזכה במכרז מורכב מ"יחידת עילית" ששירתה בעבר ביחד עם הדוברת בלשכה ממשלתית ידועה. לחברת הייעוץ שנבחרה אין כל ניסיון באתגרים העומדים בפני החברה הממשלתית. כל כך היה קל להגיע לזה, כי אף אחד לא התאמץ אפילו להסתיר.

ואני, שעוד לא למדתי איך להפסיד, הבטחתי לעצמי שאם אי פעם אשתגע וארצה לבדוק שוב את התהליך, אדאג קודם לאתר לי פקידון צמרת שיתפור לי מכרז על פי מידותי.

במפרט יהיה כתוב:

"לטיפול במשרד ממשלתי שזקוק בדחיפות לניעור תדמיתי דרושה יועצת מקצועית במצב טוב, למעלה מ-20 שנות ניסיון, משקל שלא יעלה על 57 ק"ג, בעלת ניסיון בהובלת מהלכים שיווקיים בתוך סביבה תחרותית, אחת שרוצה לזכות במכרז וגם להצליח בעבודה ורצוי שיהיה בבעלותה גם בוקסר חום שמבט נוגה נשקף מעיניו".

בינגו, זו אני, קחו אותי!

הטור פורסם בגיליון "ליידי גלובס"