מדריך למדיניות הדולר של פישר

לפני שנה החליטו בבנק ישראל להתערב בשוק המט"ח ולהכריז על קניית 100 מיליון דולר בכל יום. בבנק הסבירו אז שהמהלך נועד למנוע מגורמים אינטרסנטיים להשפיע על שערי החליפין של הדולר מול השקל, אך הודו כי הרמה הנמוכה של המטבע האמריקני מהווה גם הזדמנות פז עבור ישראל להגדיל את יתרות המטבע הזר שלה.

ובכמה גדלו היתרות הללו?

לפני שנתיים, יעד היתרות שבנק ישראל הכריז עליו כרצוי היה 36 מיליארד דולר. הקנייה היומית שהחלה כאמור לפני שנה, הובילה לעדכון היעד ל-40 מיליארד דולר, והיום, לאחר שהבנק הכריז על הפסקה של הרכישה היומית, הבנק מחזיק כ-52-54 מיליארד דולר. זהו סכום תקדימי בגודלו.

למה הכסף הזה משמש?

באופן עקרוני, הרזרבות הללו אמורות לשמש ליבוא של סחורות מחו"ל. כלל האצבע אומר שעל מדינה להחזיק רזרבות שיספיקו לפחות לשלושה חודשי יבוא, למקרה של אסון או משבר. כמו כן, העובדה שלישראל יש הרבה דולרים אמורה להגן עליה משינויים בשערי החליפין שעלולים לייקר את עלויות היבוא.

מה עושים בינתיים בכול הדולרים?

שאלה טובה. הרכישה היומית של הדולרים גרמה לבנק ישראל לעסוק לראשונה בניהול תיק השקעות בהיקף עצום. 54 מיליארד דולר הוא סכום הגדול מתקציב המדינה כולו, ולכן צריך להשקיע אותו בצורה חכמה.

כמו משקיע פרטי שמנהל את הכסף שלו מתוך מטרה לשמור על הערך אבל גם להשיג את התשואה הטובה ביותר האפשרית, כך גם בנק ישראל צריך לנהל את הדולרים שיושבים אצלו כעת. מומחים טוענים שעל הסכום של יתרות המט"ח ניתן להגיע לתשואה שנתית של 2 מיליארד דולר.

אגב, יש מדינות בעולם, בעיקר מדינות עשירות שיש להן יתרות מט"ח גדולות בגלל יצוא נפט וסחורות אחרות (ולא בגלל רכישה של מט"ח), שהקימו לצורך העניין קרנות מיוחדות המשקיעות את הכסף באפיקים שונים, בהם נכסים יותר מסוכנים כמו נדל"ן. הקרן של אבו-דאבי, למשל, רכשה אחזקה משמעותית בסיטיגרופ.

איך עושים את זה - איפה מותר לבנק ישראל להשקיע?

חוק בנק ישראל קובע איפה מותר לבנק להשקיע. הבנק יכול לקנות ביתרות הללו זהב או מט"ח שאינו דולר (כמו אירו או ין יפני), לנהל פיקדונות בבנקים מסחריים, או לרכוש אג"ח שמנפיקות ממשלות. כלומר, החוק דורש ממנהלי ההשקעות של הבנק המרכזי זהירות מרבית בניהול הכסף הזה. עם זאת, הסולידיות הזאת עשויה לגרום לבנק דווקא להשיג תשואה נמוכה מהפוטנציאל.

מי מחליט איך יושקע הכסף?

לדברי הבנק, מדיניות ההשקעות נקבעת על ידי ועדה מיוחדת בראשות הנגיד. הפיקוח על הוועדה עובר ביקורות רבות, ביניהן בדיקות חשבונאיות חיצוניות ובדיקות של מבקר המדינה. *