עם כל הכבוד לכנ"ר

ידוע כי הכונס הרשמי הוא "יד ימינו" של בית-משפט של פירוק ושל פשיטת רגל. כל בקשה, המוגשת במסגרת הליכים אלה, מועברת תחילה לתגובת הכונס הרשמי. בדרך כלל, ההחלטה הסופית בבקשה תואמת את עמדתו. ובכל זאת, לא תמיד כך קורה. אף אם לא לעתים מזומנות, יכול ובית המשפט לא יקבל את עמדת הכונס הרשמי ויפסוק בניגוד לה. והרי בית המשפט אינו "חותמת גומי".

לא כך חשבה דגנית פיגון, בערעור שהגישה לבית המשפט העליון, על סירובו של שופט בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, יורם צלקובניק, להעניק לה הפטר מחובותיה, במסגרת הליך פשיטת רגל, בו היא שרויה, היא הלינה על כך, שצלקובניק ראה עצמו מוסמך לפסוק בניגוד לעמדת הכונס הרשמי.

בגיל צעיר מאוד, הסתבכה פיגון בחובות עצומים, בשיעור מיליוני שקלים, בגין ערבויות אישיות, שהיא נתנה לטובת אביה וחברות שהיו בבעלותו. לטענתה, היא ובני משפחתה אולצו, על-ידי האב, לחתום על כתבי הערבות, בלי שידעו אודות קיומם של החובות הכבדים כל כך, ומתוך אמון בדבריו, שלפיהם עסקיו מתנהלים כשורה. בשנת 2001 הוכרזה פיגון פושטת רגל, וחויבה לשלם לקופת הכינוס 1,500 שקלים לחודש.

לפתוח דף חדש

4 שנים לאחר מכן, לאחר שכבר שילמה לקופת הכינוס כ-75 אלף שקלים, והציעה לשלם 25 אלף שקלים נוספים, היא הגישה בקשה למתן צו הפטר מחובה העצום. בבקשתה טענה פיגון, כי בנסיבות העניין, המשך הליכי פשיטת הרגל לא יביא כל תועלת לנושים.

כונס הנכסים הרשמי לא התנגד לבקשת ההפטר של פיגון. ובכל זאת, היא נדחתה. כך קרה לאור התנהלותה חסרת תום הלב, לאורך הליכי פשיטת הרגל, אשר במהלכם לא עמדה בתשלומים החודשיים ואף לא הגישה דו"חות שוטפים. בקשה שנייה להפטר, שהגישה פיגון כעבור זמן קצר, נדחתה אף היא, שוב חרף עמדת הכונס הרשמי. עם זאת, נקבע כי בבוא העת יהיה מקום לשקול מתן הפטר, וזאת בתנאי שפיגון תעמיד את כל משאביה הנזילים לטובת קופת פשיטת הרגל, תעשיר את הקופה בסכום משמעותי נוסף, ותמלא, באורח קפדני, את כל החובות, המוטלות עליה בהליך פשיטת הרגל.

פיגון לא הסתפקה בכך וערערה לבית המשפט העליון. פרקליטה, עו"ד זאב אלון הלפטר, טען בערעור, בין היתר, כי לא היה מקום שצלקובניק ידחה את המלצתו של הכונס הרשמי למתן הפטר. הכונס הרשמי תמך בערעור וטען, כי המדובר במקרה מובהק, שבו ניתן להעניק לפיגון הזדמנות לפתוח דף חדש בחייה. הוא הוסיף והודיע, כי פיגון משתפת פעולה עם ההליך, וכי לא נפל בהתנהלותה פגם של חוסר תום-לב.

והנה, חרף הודעה זו, הורה בית המשפט העליון לכונס הרשמי לדווח לו בדבר מצב קופת פשיטת הרגל, כפי שהיה כבר לאחר הגשת הערעור בפניו. מהודעת העדכון התברר, כי מרגע הגשת הערעור, חדלה פיגון לשלם תשלומים כלשהם ולא הגישה דו"חות הכנסות והוצאות. ובכל זאת הודיע הכונס הרשמי, כי היה והיא תתקן את המעוות, הוא לא יחזור בו מהסכמתו להפטר.

השופטת אילה פרוקצ'יה (עמה הסכימו השופטים עדנה ארבל ויוסף אלון) לא ראתה עין בעין עם הכונס הרשמי, ודחתה את הערעור. בראשית, היא הזכירה, שהליכי פשיטת הרגל נועדו להגשים שתי מטרות מרכזיות: האחת - להביא לכינוס נכסי החייב ולחלוקתם בין נושיו, בדרך שוויונית ויעילה. השניה - להניח לחייב תם הלב, שאינו יכול לשלם את חובותיו, לפתוח דף חדש בחייו, על-ידי קבלת צו הפטר מן החובות המעיקים על צווארו. "בין שתי התכליות האמורות שביסוד הליך פשיטת הרגל קיים מתח פנימי מובנה", הוסיפה והזכירה את המובן מאליו.

שהרי מתן הפטר לחייב אינו מתיישב, על נקלה, עם קידום זכות הקניין של הנושים במיצוי אפשרויות הגבייה ממנו. ותפקידו של בית המשפט, הדן במתן צו הפטר מהליכי פשיטת רגל לאזן נכונה בין שתי המגמות הבסיסיות האמורות, וליישב ביניהן, "לעיתים תוך ויתור הדדי על הגשמה מלאה של כל אחת מהן", כך פרוקצ'יה.

תום-לב של החייב

על-פיה, אחד האמצעים החשובים, ליישוב בין המגמות המנוגדות האלה, מתמקד בדרישה לתום-לב של החייב. "כדי לזכות את החייב ב'כרטיס כניסה' להליך פשיטת רגל, עליו להוכיח את תום לבו. כדי לזכות ב'כרטיס יציאה' מהליך פשיטת הרגל, ולקבל פטור מחובות שנותרו לא משולמים, עליו להראות כי פעל בתום לב במסגרת הליכי פשיטת הרגל, ומילא בדייקנות ובהגינות את החובות שהוטלו עליו בגדרו של הליך זה", קבעה פרוקצ'יה, והוסיפה: "תכלית ההגנה הניתנת לחייב בהליכי פשיטת רגל נוגעת לחייב שנקלע בתום לב לחובות שאינו מסוגל לפורעם ורק אז 'קיים אינטרס חברתי לאפשר לו, בנסיבות מתאימות, לחזור לפעילות כלכלית נורמלית תוך שמיטת חובותיו'".

היא הזכירה, שתום-לבו של חייב, כשיקול מהותי בהליכי פשיטת רגל, אינו ייחודי לשלב מתן צו ההפטר דווקא. "הוא שזור כחוט שני לאורכם ולרוחבם של כל שלבי ההליכים כולם", הזכירה. כך בנוגע למתן צו כינוס, לעניין ההכרזה על פשיטת רגל, לאישור הסדר נושים, ואף לעניין ביטול הכרזת פשיטת רגל. "בכל שלבי הליכי פשיטת הרגל, מהווה תום הלב של החייב תנאי מהותי לקבלת הסעד המבוקש, והעדר תום לב עלול להביא לא רק לסירוב להיענות למתן הסעד, אלא להוביל גם לביטולו של סעד שכבר ניתן", סיכמה פרוקצ'יה סוגיה זו.

היא ראתה להסב את תשומת הלב לכך, שדרישת תום הלב בהליכי פשיטת רגל, מתמזגת עם דרישה דומה בתחומי השיטה המשפטית כולה. שהרי המדובר באחד מ"עקרונות היסוד של השיטה, הפורש רשתו על כל תחומי המשפט, וניצב כבריח תיכון ביסוד המערכת הנורמטיבית".

פרוקצ'יה ראתה עין בעין עם השופט צלקובניק. התנהלותה של פיגון, במהלך הליכי פשיטת הרגל, נראתה אף בעיניה חסרת תום-לב. ובכל זאת, פרוקצ'יה קבעה, שלו היה מתברר עתה, כי פיגון מילאה בינתיים את כל חיוביה, ולו היו מתמלאים התנאים, שצלקובניק הציב לצורך מתן הפטר בעתיד, אפשר שבית המשפט העליון היה "הולך לקראתה" ושוקל הענקתו לה של הפטר. "אלא שהתקוה כי תרחיש כזה יתממש נכזבה... למרבית הצער התברר, כי מאז הגשת הערעור... הפסיקה המערערת לחלוטין לשלם את התשלומים העיתיים, ופסקה מהגשת דו"חות לכונס". באלה, המצטרפים להתנהלותה הקודמת של פיגון, ראתה פרוקצ'יה שימוש לרעה בהליכי פשיטת הרגל, זלזול ואי-אכפתיות ביחס למצבם של קופת פשיטת הרגל והנושים, וחוסר תום-לב.

אף שאלה הובילו לדחיית ערעורה של פיגון, הותירה לה פרוקצ'יה זיק של תקווה. היא קבעה, כי אם היא תפנים את ההבנה, כי עליה לשנות מדרכה, ותקיים את חובותיה, בהגינות, במשך זמן סביר, הרי היא תוכל לטעון כי הגיעה העת לקבל את בקשתה לצו הפטר (ע"א 6021/06). *

זרוע של המדינה

בפסק הדין, ראתה פרוקצ'יה להתייחס גם למעמדו של תסקיר הכונס הרשמי לצורך צו הפטר. היא קבעה, כי אף שהאחרון הוא "גורם מקצועי, בעל מעמד סטטוטורי בהליכי פשיטת רגל", ואף שהוא "גוף אובייקטיבי, הממלא תפקיד ציבורי על פי דין, והמהווה זרוע של המדינה לצורך פיקוח על הליכי פשיטת רגל המתנהלים ברחבי המדינה", עדיין מעורבותו בבקשות חייבים, המוגשות במסגרת הליכי פשיטת רגל, נושאת אופי מייעץ. חובת ההחלטה הראשונית מוטלת על בית המשפט. כך היא קבעה גם חרף חזקת התקינות, המוחלת על האמור בחוות דעת הכונס הרשמי, להן מוענק משקל נכבד בשיקולי בית המשפט.

"על בית המשפט להפעיל שיקול דעת עצמאי, ולהחליט בבקשה להפטר תוך התייחסות למכלול רחב של שיקולים, ובתוכם גם לעמדת הכונס הרשמי", קבעה פרוקצ'יה. "לעמדת הכונס יש, מטבע הדברים, משקל רב, אך בית המשפט אינו כבול בעמדה זו", הוסיפה.