תפילה חנוקה

השיער הארוך, הפראי, המיני, קוצר לטובת תספורת אופנתית. על החולצה הלבנה, המכופתרת, הושם ז'קט כהה. ורק המבט, הרדוף, הנדרך, מסגיר את מה שמתחולל בנפשו, המיוסרת, השסועה, של אביב גדג', שסומן זה מכבר כיורש.

כהבטחת הרוקנ'רול הגדולה של העשור הבא. כמה ציפיות הועמסו על כתפיו. כמה לחץ נמצא שם מאחורי הקלעים ובקדמת הבמה. והוא, הלחץ, כך נדמה, הכריע. "תפילה ליחיד", אלבום הסולו הראשון של גדג', מנהיג להקת אלג'יר, הוא התגובה ההולמת ללחץ. מתארכת, גדושה, מתישה וחנוקה מדמעות.

הרוק הערבי של גדג', שזוקק לכדי שלמות ביצירת המופת של אלג'יר "מנועים קדימה", תיעד דוקומנטרית, באורח אמיץ ומדויק, את השתלבותנו במרחב. את הפריפריה המרוסקת. את ישראל השנייה. בכיכובם של חייל מג"ב וילדה נאנסת ומשקיף צרוב שמש. ברקע צצו קירות מתקלפים, וממעל שט לו כאב הולך ומתמשך. היו בו בלדות מרגשות לצד מטחי מטאל, וגם למקור התפילות מבית אבא נמצא בו מקום. הוא היה מה שהוא היה.

כדורים של דבש ומטולים של מרירות

"תפילה ליחיד", למרבה הצער, הוא ההמשך הטבעי של "מנועים קדימה". בפתוס. עם שלל דימויים. בזעם קדוש. ללא טיפת קלילות. מתריס ופגוע. הוא מסתער, חמוש בכדורים של דבש ובמטולים של מרירות, על המשלט הקרוב. הוא כותב על עצמו, על הסביבה שבה צמח, על אחיו, על אהובתו, חבריו, נוף ילדותו ובגרותו, שוב. ושוב.

אבל מה שהיה רענן ומצמרר לפני חמש שנים נשמע היום הרבה פחות רלוונטי. וגם פחות נוגע ללב. בעיקר ניכר כאן המאמץ. כזה שמגיר זיעה דרומית חמוצה. אבל התחושה היא דווקא של קור אולפני, מחושב, בוהק וצונן מדי.

חמישה חתומים על ההפקה המוזיקלית באלבום: ארבעת הנגנים (רון בונקר, יהוא ירון, בוריס מרצינובסקי, אביב ברק) וגדג' עצמו. חמישה הם ארבעה יותר מדי. המרחק בין דמוקרטיה לאנרכיה הוא לעיתים דק מאד, והצליל עמוס עד כדי מועקה, זועק ומהדהד, ובמקום השראה ואיפוק אנחנו מקבלים ויולה, מסור, כינורות, צ'לו, סנטור, קלרינט ושלל כלים שמעבים את הצליל, תוקפים אותו מימין, אוגפים משמאל, ומנחיתים מהלומות מכל עבר.

גדג' וחבריו לא שמעו על סוד הצמצום. או על סאונד הדוק ונקי מהסחות דעת. כשהתופים רועמים, המוזות שותקות. קשה להתחמק מהמסרים הנוקבים. הבעיטות והסטירות ממתינות בכל צומת מרומזרת. ואין רגע שאפשר לנשום. פשוט לנשום.

אין מסקנות. קשה למצוא תובנות

כ-72 דקות, לא פחות מ-13 קטעים, נמשכת אופרת הרוק המונומנטלית של גדג', ובסופן, אחרי כל המילים הגדולות, הגופה עדיין מדממת במרכז המסחרי הנטוש. אין מסקנות. קשה למצוא תובנות. וביד נותרות מספר תמונות יפהפיות. מילים של התרסה. זיכרונות של ילדות. אלכוהול. חיילים. מחול שנמשך לרגע בעיניים בוערות. והמבטים הכבויים שבסופו.

כשאביב כותב, בפשטות, "אחי התגייס בשישי בספטמבר / ישר אל תוך המלחמה בצפון / הוא שלח לי תמונה מהשלג / של ירח בוהק על עץ לבנון", קל להזדהות והלב מתרחב.

כשלחנים מקסימים כל-כך, נבונים, מיומנים, לוכדים את האוזן, אפשר גם לזמזם. אבל ההגשה והנגינה וכל מה שסובב אותן חפים מניואנסים. אין בהם, כמעט, את מרחק הזמן. אלא, גם ברגעים השקטים, הצעקה. רק היא. ואין בלתה.

מלחמת ההתשה הסתיימה לה בדיוק לפני 39 שנה, באוגוסט 1970. מלחמת לבנון צרבה בנו צלקות לפני שלוש שנים חריפות. עוד מעט ראש השנה. ויום הכיפורים. מסליחות ועד תפילת נעילה.

ומתי אביב גדג' יניח כבר את הנשק?

מתי כל זה ייגמר? *

אביב גדג', "תפילה ליחיד", התו השמיני