טוויטר זה על-הכיפאק

כיצרן, או ככותב, אני נהנה מהאופציה הנוספת שמספקים לי טוויטר ופייסבוק עם שורת הסטטוס. לא תמיד בא לי לכתוב חתיכה של כמה מאות מילים, לבנות טיעון, להקפיד על משקל וקצב, לחשוב על התחלה, אמצע וסוף. לפעמים יש לי רק רעיון, או לינק, או המלצה, או ציפור שעברה בחלון, או משהו שקראתי, או שסתם התעורר בי חשק לומר משהו.

עכשיו, לא תמיד בא לי לשים את זה בבלוג שלי, ממגוון סיבות: הרבה פעמים פשוט לא מתאים לי ששורה כמו, "לא שזה מעניין אותי, בחיי שלא, ובכל זאת: כשקראתי שהפועל פתח-תקווה ניצחה במחזור הפתיחה של הליגה אני מודה שקצת שמחתי", תדחק מטה בעמוד הבית שלי מאמר על הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, שהשקעתי זמן ומאמץ רבים בכתיבתו. הבלוג הוא כרטיס הביקור שלי, ואני מעדיף שהוא יעשה רושם טוב - של בנאדם רציני, לא סתם נודניק. אחד שמתעסק בדברים שברומו של עולם.

מצד שני, אני גם רוצה להראות לעולם צד אחר שלי. אני לא סתם "בוק" העוסק במינהל מקרקעי ישראל ודואג לעתיד הדמוקרטיה, אלא גם בחור תוסס שאוהב ספורט, יודע ליהנות ממסעדה איכותית ומסוגל להעריך לינק טוב, כמו גם מראה של אישה יפה ברחוב. אני באמת קצת שמח שהפועל פתח-תקווה ניצחה (ולו רק בגלל שזה אירוע די נדיר), ובא לי לתת לזה ביטוי.

אז מה אעשה? אשלח מייל לכל חבריי? זה אידיוטי לגמרי. אצ'וטט על זה עם חבר? מה אני, בן 12? מה עוד נשאר לי, לכתוב טוקבק במדור הספורט? נו, באמת.

בדיוק בשביל למלא את הצורך הזה הומצא המיקרו-בלוגינג - ובואו לא נטעה בעניין זה, זה חשוב: את המיקרו-בלוגינג העניקו לעולם אלה שרוצים, שלא לומר צריכים, לספר ולדבר ולשתף, כלומר יצרני התוכן.

זה לא שקמה תנועה רחבה של צרכני וקוראי בלוגים, אתרים ועיתוני אינטרנט שתבעו בקול גדול: די לנו במאמרים מנומקים, ארוכים וחוצבי להבות מאת הכותבים החביבים עלינו, אנחנו רוצים לדעת גם מה הם עושים כל רגע! לא. הפרה רצתה להיניק הרבה לפני שהעגל יצא לאוויר העולם. הרצון של הפרה להיניק הוא כל סיבת קיומו של העגל הספציפי הזה, שקוראים לו טוויטר.

קצר, מהיר ומרענן כמו אספרסו

ועוד משהו על חוויית הטוויטר כיצרן של תוכן, כותב. יש משהו מאוד מאתגר בלנפק הודעות קצרות כאלה, שיהיו חדות כתער, אבל בלי שישתקף מהן המאמץ שבשיוף; שיעבירו רעיון בלי לטרחן, שיספרו סיפור קצר, מהיר ומרענן - כמו אספרסו.

זה הסוד של הצמצום, והרבה פעמים קשה הרבה יותר לכתוב משהו בעל ערך ב-140 תווים מאשר ב-1,000 מילים. אולי בגלל זה יש בעולם יותר סופרים ממשוררים.

נכון, פה ושם מגיע רצונה של הפרה לקיצוניות מסוימת, כמו אשתו של אחד המייסדים של חברת טוויטר, שעדכנה בטוויטר כשהיו לה צירים, וכשירדו המים, וכשבא האמבולנס, וכשהשכיבו אותה על המיטה, וכשנתנו לה אפידורל. רגע לפני הלידה היא העבירה לבעלה את הבלאקברי וציוותה: עדכן. והוא - גבר שפוי ושקול - אמר לה משהו כמו, 'תירגעי, מותק'. אבל ברוב המקרים מדובר בעדכונים תמימים בהרבה, בנושאים שאינם ברומו של עולם, מה שהפסיכיאטר ירדן לוינסקי כינה במאמר מרתק על טוויטר, "רחשי הרקע של החברה".

אפשר לשאול, כמובן, למה. למה שאנשים ירצו לעדכן את העולם בכל מה שעובר עליהם? אבל זו לא השאלה הנכונה. ראשית, כי הם לא מעדכנים את כל העולם, אלא רק את החברים שלהם. שנית, מה ז'תומרת למה - אנשים מעדכנים אנשים אחרים כבר אלפי שנים. זה מה שהופך אותנו לבני אדם. אנחנו משתפים. זו התרבות שלנו.

אפשר לשאול, כמובן, את מי זה מעניין. אבל גם זו לא השאלה הנכונה. לידה של תינוק אחד תשאיר אותנו אדישים גם אם תועבר בטוויטר בשידור חי, בעוד חבר שחולה בשפעת החזירים ומעדכן על מצבו ממיטת חוליו יעניין אותנו מאוד. הכול עניין של מידת הקירבה.

רחל שפירא is מחברת שורת הסטטוס המושלמת

גם כצרכן של תוכן, כלומר כקורא, אני מאוד נהנה מטוויטר ומדומיו. אני נהנה לעקוב אחרי החברים שלי - חברי אינטרנט, כן, שאת רובם לא ראיתי ולא אראה לעולם - והכותבים החביבים עליי, ולמצוא גם בהם פנים חדשות שלא הכרתי. לדעת לאילו הופעות הם הולכים, מה הם מבשלים לצהריים ומה המוזיקה החביבה עליהם.

נעים לי שכל העולם אוסף עבורי לינקים טובים וחוסך לי זמן, שאותו אוכל לבזבז בנעימים במקומות אחרים. זה נחמד מאוד. נכון, לא תמיד מדובר בחומר קריאה מרתק, אבל כזה שמספק הרבה שעות של כיף. וחוץ מזה, לא תמיד בא לבנאדם לדפוק סטייק עסיסי. לפעמים בא לו גרעינים. משהו קטן ומתפצח.

וזה הרי כל היופי, לב העניין: הדברים הקטנים והלא חשובים שעוברים בראש. הריבוי האינסופי של הפרטים, חתיכות אינספור מצטרפות איכשהו לכדי פאזל ענק, שתמיד נמצא בתנועה, ושאפשר למצוא בו הכול. רגעים של כנות, הצצות קטנות ליומיום של אחרים, וכן, גם ניסיונות מכירה מגושמים וגופים מסחריים שסתם רוצים לנג'ס לך.

זה היופי בטוויטר, ולא תמיד קל לראות אותו דרך כל הנודניקים ששולחים לך תוכן שיווקי: פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין, כמו שאומר השיר היפה של רחל שפירא. זה כל הקטע. ואם כבר השיר היפה הזה, ראו באיזו פשטות הוא מסכם את חוויית הטוויטר, פייסבוק, והרשתות החברתיות כולן: "אולי אתה מקשיב / אולי אתה דומה לי? / הן בפנייך משתקפים פתאום פניי". אין, זו פשוט שורת הסטטוס המושלמת, לא?

והדברים האלה חשובים ומעניינים בעיניי הרבה יותר מהתהיות לגבי המודל הכלכלי של טוויטר ואיך פייסבוק תגמור את החודש. כך גם לגבי הטכנולוגיה (המוגבלת, הבסיסית) שמאחורי כל העייסק הזה, או כל הדיבורים על משמעותו של טוויטר כ"פלטפורמה". נמאס לי לגמרי מהמילה פלטפורמה. גם לא מזיז לי שלברק אובמה יש חשבון ושמיליון איש עוקבים אחרי אשטון קוצ'ר. לא 'כפת לי מאשטון קוצ'ר, לא מעניינת אותי אופרה ווינפרי. הם לא חלק מהעולם שלי. בעולם שלי יש אנשים רגילים שעושים דברים רגילים.

טוויט-דרופינג:

מונחי טוויטר שמוכרחים להכיר

Tweet (ציוץ): הודעה קצרה של עד 140 תווים שאתם מעלים לטוויטר.

Followers (עוקבים): כמה משתמשים עוקבים אחר הטוויטים שלכם

Following (נעקבים): אחרי כמה משתמשים אתם עוקבים

@username: סימן לכך שהטוויט מכוון או מתייחס למשתמש ספציפי

Retweet (ציוץ חוזר): סימול RT המוצמד לטוויט, ומשקף פרסום מחדש של טוויט של משתמש אחר, כמו Forward במייל

DM (הודעה ישירה): טוויט שנשלח באופן אישי ופרטי למשתמש אחר, ואינו חשוף לכלל הציבור

Hashtag (תגית): סימול # המוצמד למילת מפתח או נושא פופולרי בטוויטר, ומקל על מעקב אחר השיחה

Twitter Stream: עמוד שעושה אגרגציה של טוויטים, ממשתמש אחד או על בסיס מילת מפתח, ומציג אותם על-פי סדר כרונולוגי ובזמן אמת