ענף אולימפי לשעבר: יח"צנות

נגמרו הימים שבהם היו מציעים לחברי הוועד האולימפי הבינלאומי סקס חופשי, מלגות לימודים חינם ומעטפות מנופחות במזומנים. לא מעט ערים שרצו בעבר לארח את המשחקים האולימפיים דאגו לאנשי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) לכמה הפתעות. אלא שאז החליטו ב-IOC לשנות את החוקים, ועכשיו הלוביסטים מטעם הערים שמתחרות על הזכות לארח את המשחקים, לא יכולים להזמין את חברי ה-IOC לבירה. וככה, שבועיים לפני שהוועד האולימפי יתכנס בקופנהאגן לבחור את העיר המארחת של משחקי 2016, לארבע הערים המתחרות אין סיכוי קלוש לדעת מי תזכה. שיקגו, ריו דה ז'ניירו, מדריד וטוקיו - כולן בחשיכה. אפילו לנשיא אובמה, שמריץ את שיקגו ל-2016, אין מושג מה עומד לקרות.

היו זמנים שבהם אף אחד לא רצה לארח את המשחקים האולימפיים. בשנות ה-70' וה-80' של המאה הקודמת, כשמשחקים הסתיימו בהפסדים כבדים, החרמות פוליטיות ומעשי טרור, לארח משחקים היה בערך כמו לארח מסיבת אלכוהול גרועה בסלון שלך. לוס אנג'לס היתה היחידה שנענתה ברצון לארח את המשחקים באותן שנים (1984). אותם משחקים שהוכיחו שניתן להרוויח כסף גדול מאירוח המשחקים ויכולים להפוך לחוויה אדירה להמונים, שינו את ההתייחסות בקשר לאירוח.

מאחר שההחלטה על האירוח נעשתה על-ידי יותר מ-100 אנשים אינדיבידואליים (נכון להיום מונה ה- IOC כמות של 106 חברים), שיכולים להצביע כראות עיניהם, החלו הערים המתחרות לחזר אחריהם באמצעות מתנות. רק כשהתברר שסולט לייק סיטי זכתה באירוח משחקי החורף ב-2002 בעיקר בגלל שנציגי הוועדה המארגנת העבירו לחברי ה-IOC כסף, מלגות לימודים וביטוחים רפואיים חינם, החליטו ב-IOC לכתוב מחדש את הקודים האתיים.

מה השתנה? ערים שמעוניינות כיום לארח את המשחקים לא יכולות להזמין את חברי ה-IOC לביקור אצלן. ללוביסטים של הערים המארחות אסור להזמין אותם לארוחה. ולמעשה מותר להם לפגוש את חברי הוועד האולימפי הבינלאומי רק באירועים שמאורגנים ומיועדים לכך, בדרך כלל באירועי בספורט גדולים.

הערים שמעוניינות לארח הציגו את ההצעות שלהן לחברי הוועד האולימפי, בחודש יוני בלוזאן. פגישה אחת בלבד. מרצדס קוחן, מנכ"ל ההצעה של מדריד, מסבירה שבאותה פגישה בודדת בלוזאן "נתנו לנו לפגוש את חברי הוועד האולימפי בחדר מיוחד, אבל הוא לא היה גדול מספיק. לא היה נוח לשבת או לדון בפרטים". החוקים הדרקוניים של ה-IOC לא תמיד ברורים לכולם. לוביסט אחד סיפר לי שהוא חשב שמותר לפגוש את חברי הוועד האולימפי במקומות ציבוריים: בבר של מלון זה בסדר, אבל בחדר במלון אסור. גברת קוחן מסבירה שאי הוודאות מקשה על הפעילות הלוביסטית השוטפת. "אם אתה מתאמן לקפיצה לרוחק, אתה תדע איפה אתה עומד וגם תוכל לעשות קפיצה טובה בסופו של דבר. אבל כאן זה ממש לא ככה. אין לך מושג איפה אתה עומד ומה הסיכויים שלך".

הסיכון של אובמה

בשנים עברו אפשר היה לדעת כמעט בוודאות מי יזכה, כי כמה הצעות תמיד היו גרועות מאוד או מוצגות בחוסר מיומנות. אבל כעת הערים המארחות נכנסות לרשימה מצומצמת, והן מכינות ספרים מדוקדקים עד לפרט האחרון בנוגע לאירוח. הבעיה השנייה היא שגם אם לכמה ערים יש יתרון בהצעה הסופית, חברי ה-IOC לא תמיד מצביעים לפי ההצעות הטובות ביותר. ז'אן-לו שאפלה, מומחה אולימפי בבי"ס למינהל ציבורי בלוזאן, אמר לי שהחברים מונעים לא מעט פעמים משיקולים פוליטיים או ממניעים עסקיים אישיים.
אגב, אותה אי-ודאות שררה לפני הבחירה בלונדון לאירוח משחקי 2012. המרוץ ההוא הסתיים בבחירה לעיני העולם כולו, כאשר חברי הוועד האולימפי נפגשו בסינגפור לבחור את העיר המארחת. לוביסטים מטעם הערים המתמודדות בילו ימים על גבי ימים ליד מלון ראפלס, שבו התאכסנו ראשי ה-IOC. טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה דאז, מקבל הרבה קרדיט על כך שהפעיל בימים האחרונים את האישיות הכובשת שלו לצורך השכנוע של מספרי חברי IOC.

בקופנהאגן בקושי יהיה זמן ללוביסטים. "כמה חברים עומדים להגיע לעיר בשעת לילה מאוחרת ב-1 באוקטובר", אומרת קוחן. עניין משמעותי בהתחשב בכך שההצבעה תיערך ב-2 באוקטובר. ועדיין, מלך ומלכת ספרד, נשיא ברזיל לולה, ומישל אובמה יהיו שם ליתר ביטחון.

מי שלא יגיע הוא הנשיא אובמה, שהעדיף שלא לייצג את שיקגו באופן אישי בקופנהאגן. הוא אמנם אחראי לכך ששיקגו ניצבת בראש סוכנויות ההימורים כמועמדת לזכייה. אבל גם הוא יודע שהתוצאה הסופית היא סיכון גדול מדי בשבילו כדי להיות שם.