טיהור האורוות השלטוניות

ראיונות ראש השנה עם מני מזוז, ביחד עם דו"ח גולדסטון, משרטטים מציאות קשה ביותר. כלפי פנים - ישראל היא מדינה מושחתת שבה ראש הממשלה, הנשיא ורבים משריה ובכיריה הם פושעים. כלפי חוץ - ישראל מבצעת פשעי מלחמה נוראיים. האם מדובר במציאות נכונה? בעוד שהנפש והמוח הישראליים מאוחדים בהכחשת דו"ח גולדסטון, הם מסכימים ל"דו"ח" מזוז. מעניין למה. מדוע הישראלי משוכנע כי הפוליטיקאי שלו מושחת בפעילותו הציבורית, אבל טהור בהפעלת נשקו מול הערבים.

השאלה מה עושים נגד גולדסטון היא חדשה. ונגד מזוז? לאורך השנים היו ניסיונות לבחור יועץ "ידידותי" לשלטון. כשהניסיונות האלה כשלו, נשלף רעיון פיצול התפקיד.

אהרן ברק היה היועץ הראשון שהפך את המלחמה בשחיתות השלטונית לדגל, למשימת העל של היועץ המשפטי לממשלה. מה שסייע לו במיוחד היה העיתוי. דעת הקהל ותנועות המחאה שלאחר מלחמת יום כיפור הכשירו את הקרקע לטיפול שורש בנורמות המפא"ניקיות שהיו נפוצות ומקובלות לפניה. המחדל הציף את הסיאוב, הסיאוב הוליד את המחאה. מציאות זו קלטה בנפש חפצה את הפרופסור בעל החזות המטעה. לא חנון אקדמי ממושקף שנלקח מאחורי הקתדרה, אלא רפורמטור כריזמטי ונחוש שהתרכז - ביחד עם אגדה נוספת, בנימין זיגל - בטיהור האורוות השלטוניות והרשעת שורה של בכירים שלא הבינו כי מישהו כאן שינה את הכללים.

שורת קרקפות על חגורתו של מזוז

מאז ברק, התאמצו הפוליטיקאים לבחור יועצים נשכניים פחות. יצחק זמיר, יוסף חריש, מיכאל בן-יאיר, אליקים רובינשטיין ומני מזוז נבחרו כדי להרגיע את הלהט להפליל פוליטיקאים. הציפיות האלה נכשלו ברובן. מפרשת קו 300, דרך אריה דרעי, "סימון המטרות" של עדנה ארבל (כהגדרת מזוז), ושורת הקרקפות על חגורתו של מזוז עצמו.

למה הפוליטיקאים לא מצליחים לבחור יועץ "ידידותי". כמה הסברים: ההסבר הפשוט. גם היועצים שנתפסו בתחילה כנוחים, לא יכלו להחריש ולהתעלם מממדי השחיתות הפוליטית שהתגלתה להם.

ההסבר התקשורתי. היועצים למדו מהר מאד שכדאי להקשיב לתקשורת, לתרגם את תחקיריה לחקירות ולקנות את אהדתה כמגיני הדמוקרטיה ושלטון החוק. פעמיים נדון מזוז ברותחין: כשסגר את תיק האי היווני וכשהגיע להסדר הטיעון המקל עם קצב. מזוז למד שאין סיכון (תקשורתי) בהחלטות מחמירות. הסיכון טמון בהחלטות המקלות.

ההסבר המוסדי. נכון שפוליטיקאים ממנים את היועץ, אבל מרגע שמונו, התחלפה ציפייתם למינוי לבית המשפט העליון ולכן יש להקשיב לקולות שעלו משם. ומי שהקשיב, תוגמל: יצחק זמיר, דורית ביניש, עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין הגיעו מכיסאות היועץ ופרקליט המדינה לעליון.

היקף ועוצמת סמכויות היועץ המשפטי בישראל הם הרחבים ביותר בעולם. העוצמה הזו לא נוצרה ממחשבה תחילה אלא בגלל סכסוכי פוליטיקאים עוד כשבן-גוריון היה ראש ממשלה ופנחס רוזן שר משפטים. עיקר כוחם של היועצים נגזר מעוצמת ממלאי התפקיד ומעצביו (שמגר, ברק). ובעיקר מהברית עם בית המשפט העליון שהכתיבה את מהלכיהם מול הממשלה. בטרפוד מדיניות, שלטעמם, לא תעבור בבג"ץ; בריבוי הליכים פליליים נגד בכירי ציבור.

הברית בין בית המשפט והיועץ הציבה חזית חזקה של מערכת המשפט אל מול הפוליטיקה. זו נחלשה ובמקביל התעצמו יוקרתו ודימוייו של המשפט. כל הטלת ספק בהתעצמות זו נתקלה בזעם קדוש, כאילו מדובר במזימת המושחתים להחליש את שלטון החוק. לפעמים זה גם היה נכון.

ואז מונה מני מזוז, ואחריו דניאל פרידמן לשר המשפטים. במקביל, החליפה דורית ביניש את ברק כנשיאת בית המשפט העליון. הסבב הזה נתן את האות לסערה שטלטלה את הבריתות המסורתיות ויצרה הזדמנויות וקואליציות חדשות ביחסים הטעונים בין המשפט לפוליטיקה.

במלאכה החל דווקא מזוז שהוקיע את המשטר התביעתי של קודמיו כ"מסמן מטרות". הוא כיוון בעיקר לפרקליטת המדינה עדנה ארבל שזיגזגה בעניין כתב האישום נגד שרון. במדינה מתוקנת, כשיועץ נכנס מאשים פרקליטת מדינה יוצאת בתפירת תיקים, אחד מהשניים חייב ללכת הביתה. אצלנו הדברים מסתדרים אחרת. ארבל הלכה לעליון, מזוז סגר את התיק והכריז על מדיניות משפטית חדשה במרחב הציבורי - כזו שמעדיפה הליכים מינהליים ומשמעתיים על פני פליליים.

אלא שאז הגיע תורו של מזוז לזגזג. לאחר שספג סיכול תקשורתי ממוקד על סגירת תיק האי היווני, החליט לחזור לנתיב הפלילי הבטוח. רשימה חלקית: עמרי שרון, צחי הנגבי, חיים רמון, אברהם הירשזון, שלמה בניזרי, משה קצב, אהוד אולמרט.

הפוליטיקאים החליטו להשיב מלחמה שערה. הם זיהו את הסדק, שלא לומר הקרע, שיצר מזוז עם בעל הברית המסורתי, בית המשפט העליון. קרע שהחל בקריאת התגר על ארבל, חברתה של הנשיאה ביניש ונמשך בבג"צים בהם סירב מזוז להמלצות השופטים. מזוז אף הצהיר כי כסא בעליון אינו משאת-נפשו (עמדה שממנה חזר בינתיים).

החזות החנונית של הפרופסור המפוזר

לסדק הזה מיהרו הפוליטיקאים להשחיל את דניאל פרידמן. בדומה לברק, שוב הטעתה החזות החנונית של הפרופסור המפוזר. לגבי האג'נדה לא היה מקום לטעות. את דעתו על הסינרגיה הפסולה בין בית המשפט ליועץ המשפטי גילה פרידמן במאמריו ב"ידיעות אחרונות" על משפט חיים רמון. פרידמן פצח בסדרת יוזמות שנועדו לכרסם בכוחם של בעלי הברית המסורתיים. בגזרת בג"ץ פעל לצמצום השפיטות והסמכויות. בגזרת היועץ ריענן שוב את רעיון פיצול התפקיד אותו הוריש לשר הנוכחי יעקב נאמן.

כמו כל יוזמה שבאה מהפוליטיקאים היא נתקלה בטיעון שהחלשת מעמד היועץ תכרסם ביכולתו ללחום בשחיתות. האמנם?

ההיגיון אכן אומר שכל פיצול מחליש. לטעמי, לא רק שהפיצול נחוץ, אלא הוא יחזק את המלחמה בשחיתות.

3 סיבות תומכות אפוא בפיצול: 1. הטעם הדמוקרטי - מניעת ריכוז עצום של כוח שלטוני בידי עובד מדינה אחד. 2. הטעם המוסדי - מניעת עירוב תחומי הייעוץ הממשלתי והתביעה הכללית. 3. תובע כללי נפרד יגדיל את האפקטיביות במלחמה בשחיתות. בגלל עצמאותו, בגלל התמחותו, בגלל יוקרתו, ובגלל שבזה יתמקדו עיקר פעילותו ותפקידו.

וגם התקשורת תריע לו כי אין כמו חקירות ואישומים במרחב הציבורי כדי לקבל כותרות ואהדה מקיר לקיר.