"אם יחשוב הלב, הוא יחדל לפעום"

36 שנים שלט פרנקו בספרד. שלטון של פחד ודיכוי. הוא מת ב-1975. מאז עברו 34 שנים של שלטון דמוקרטי, ועדיין בהרבה יצירות ספרותיות שנכתבות שם מהדהדת הטראומה של מלחמת האזרחים ושלטון הדיכוי שבא בעקבותיה.

חלקן מדברות בגלוי על הנושא ("אנה לא" המופתי של גומס ארקוז, "אשרי האיש" - אנטוניו מוניוס מולינה, "ירח של זאבים" - לימאסארוס, או "חיילי סלמיס" - חוויר סרקס) ובחלקן הוא מהדהד ברקע הסיפור: "ירח מלא" - מולינה, רומן המתח הפיקרסקי והמטורף "מבוך הזיתים", או רב מכר כמו "צילה של הרוח", ואפילו נקודת המוצא ב"אהבת בשר ודם" של אלמודבר נובעת מהשרירותיות של שלטון האימים של פרנקו.

ואז ב-2004 רואות "חמניות עיוורות" אור בספרד, והופכות לרב מכר בארצו ובדרום אמריקה, ונשאלת השאלה - למה?

אחרי כל-כך הרבה יצירות שחלקן לא פחות ממופתיות מה כבר אפשר לחדש? איזו זווית עוד לא נלקחה?

הכתיבה ה"רזה" של אלברטו מנדס, מצליחה לקחת סיפורים קטנים, אפילו לא מזעזעים במיוחד, תמונות פשוטות, רסיסי חיים קצת אפורים ואולי גם בנאליים ולהעלות אותם לדרגת אמנות. במילים פשוטות, בלי מטפורות, לכאורה ללא מניפולציות רגשיות. כתיבה כמעט עיתונאית המתרכזת בעיקר במעשים, ללא מחשבות נוגות והרהורים פילוסופיים.

"כעת אנו יודעים שהסרן אלגריה בחר במותו מבלי משים, בלי להביט בפניו הזועמות של העתיד, הפנים המצפות של החיים המשורטטים מנגד". הוא פותח את הפרק הראשון, ובעצם מניח את הבסיס לכל הספר. הבחירה של הגיבורים במוות. "הוא בחר לדעוך ללא תשוקות ובלי הצגות, לא הרים את קולו אלא כאשר חצה את שדה הקרב, זרועותיו מורמות די הצורך לבל ייראה מתחנן, וצעק שוב ושוב בפני אוייב קטן אמונה: 'נכנעתי!'"

מה מניע את הסרן אלגריה, מצבאו המנצח של פרנקו להיכנע בפני צבא הרפובליקה המובס? מה גורם לו להתמסר לידי האויב שהוא יודע שעומד להניח את נשקו ולהכריז על כניעה בעוד שעות ספורות, בידיעה ברורה שבכך הוא מכריז על מותו שלו? למה בוחרת נערה צעירה בחודש השמיני להריונה להעדיף להצטרף לאהובה הרפובליקני בבריחה חסרת סיכוי להרים, במקום להישאר במקום מבטחים ובכך לשמור על חייה ועל חיי הילד העומד להיוולד?

מה גורם לאסיר שכמעט הצליח להציל בתחבולות את חייו להודות ברגע האחרון, ובכך לגזור על עצמו הוצאה להורג? ואיך מחליט מי שמסע הבריחה המתוכנן שלו עומד להתחיל, לצאת ממחבואו ולקפוץ אל מותו, רגעים אחדים לפני הגאולה המיוחלת?

בנושאים האלו מתרכז הספר. בבחירה היחידה האמיתית הניתנת לאדם.

הבחירה במוות. זה מה שעושים גיבורי הספר הזה. לא אנשים גדולים מהחיים, לא דמויות זוהרות. אנשים פשוטים שלא מקבלים את השרירותיות של המסלול הנגזר עליהם בידי המציאות ועושים את ההחלטה הקשה מכל. הם לא מונעים על-ידי פרזות גדולות ולא מלווים את החלטותיהם בנאומים בומבסטיים. כאן טמון הכוח המיוחד של הספר: צורת ההסתכלות השונה על המהלכים ההיסטוריים.

הכתיבה החפה מרומנטיזציה. הדרמה שנמצאת דווקא בהפיכת המאורעות הדרמטיים ליומיומיים וחרישיים. היכולת להשאיר את הסיפור ברמה האנושית והמוסרית, דבר שתחת עט אחר היה הופך למניפסט פוליטי. ויחד עם כל אלו להשאיר את המתח עד לרגעים האחרונים למרות שהקורא מודע מההתחלה לסוף המר של הגיבורים.

פנינה ספרותית שכואבת כפליים בידיעה שלא יהיו עוד ספרים של מנדס (שזהו ספרו הראשון). הוא נפטר תשעה חודשים אחרי פרסום "חמניות עיוורות". *