רומן ביכורים

קבוצת המחול מריה קונג, שהוקמה ומורכבת משיתוף פעולה יצירתי בין ארבעה רקדנים - אנדרסון בראס, טליה לנדא, לאו לרוס ויערה מוזס, שבלטו מאד כשעבדו בעבר בלהקת המחול בת שבע, נהנית מתמיכה עצמאית ועובדת מחוץ למסגרות המחול המקובלות. המופע הראשון שלהם - פלינג, מועלה בתיאטרון נחמני, ולדבריהם נוצר מתוך שיתוף פעולה מלא של כל היוצרים המבצעים, מעבודתם כאנסמבל כשאין מישהו מסוים שעומד בראשם.

כל הרקע הזה עורר ציפיות גבוהות וסקרנות רבה. מה שבלט יותר מכל בערב הוא הפן האקספרימנטלי שלו, כשניכר שהיוצרים מבקשים דרכי ביטוי מקוריות ובעלי רצון שלא להיקלע למוסכמות ודרכי תנועה מקובלות. נקודת התורפה של הערב, שהיה מסקרן אך נותר סתום, היא חסרונה של יד מכוונת בכל הקשור בפיתוח תנועתי ורעיוני של האלמנטים שהרכיבו את המופע.

בכניסה למופע מחולקים דפי מידע מושקעים עם אינפורמציה מעטה על המופע ואנו לומדים כי במופע משתתפות שלוש דמויות בעלות שמות אקזוטיים, וכי "נכון להיום הטמפו המומלץ לביצוע הפלינג הוא 91 פעימות לדקה". סקרנות משועשעת מתעוררת ומתגברת לנוכח קולה הענוג של קריינית, שמודה לקהל על שבחר מריה קונג, מבקשת לכבות מכשירים סלולריים ולחגור חגורות בטיחות.

הצופה נזרק למקום אחר

תמונת הפתיחה מעולה - הכנרת יעל ברולסקי עומדת כשגבה לקהל ומנגנת מוזיקה של לוצ'אנו בריו, כשלשני צידיה מעין מיצג תאורה קסום ומטריד, שיצרה פליס רוס. היא לבושה בגד המזכיר סרטי מדע בדיוני, (התלבושות נוצרו על-ידי מיקי אבני) וכשהיא פורטת על הכינור ידיה, גבה והתאורה שנראית כמו משחק מחשב ומשהו שלקוח מ"אקס פיילס", יוצרים מיצג מחול מרתק, שזורק את הצופה למקום אחר, עמום, חשוד ומושך.

בהמשך נכנסים הרקדנים, ככל הנראה גם הם מעין יצורים מכוכב אחר, ויוצרים ביניהם משהו שקשה להגדיר אותו - מערכות יחסים פיזיות, נטולות רגש, בשפת תנועה אבסטרקטית. ההתרחשות מפתיעה ומוזרה, יש בה פיזיות טהורה וניכר החיפוש והרצון ליצור משהו אחר, רחוק ממוסכמות כוריאוגרפיות.

כל זה עדיין מעניין ומסקרן, אך נותר מונוטוני ואינו מתפתח. האנרגיה נותרת אותה אנרגיה - משהו עצור שעומד להתפרץ, אך בהיעדר פיתוח של הדברים המונוטוניות הופכת לדבר עצמו והמופע מתארך יותר מדי. ככלל זה מופע פרינג'י וניסיון מעניין וראוי. הרקדנים מעניינים והאלמנטים המרכיבים את המופע מקוריים וטובים. אך הרעיונות שהיו קיימים בתמונת הפתיחה אינם באים בהמשך לידי מיצוי. חסר למופע עורך, מישהו שיחתוך את הקטעים כשהם מתארכים יותר מדי ויוביל לפיתוח רעיונות טובים.

לכל היוצרים זו הפעם הראשונה שבה הם עוסקים בכוריאוגרפיה, וניתן להניח שעליהם לעשות דרך כדי להשתחרר ממה שספגו אצל אוהד נהרין כרקדנים, כדי שיוכלו באמת ליצור את אותו משהו חדש ומקורי שהם מנסים ליצור. זה מופע ראשון מעניין, ויש להתייחס אליו כאל מופע ראשון, ניסיון טוב, בתקווה שהמשך עבודתם המשותפת תוביל אותם להתבגרות כיוצרים עצמאיים.