האיום שב"בריחת המוחות"

אנחנו מקדישים תשומת לב ומשאבים ניכרים לאיום האסטרטגי הנובע מהפצצה האיראנית. שר הביטחון שלנו אמר לאחרונה, שהאיום הזה הוא לא קיומי. בהקשר של איראן, איום אחר עולה באופן ברור הרבה יותר: לפי נתוני מכון המחקר האמריקני ה-National Science Foundation) NSF) לפני כעשר שנים ישראל ייצרה פי עשרה מחקר יותר מאיראן, כיום רק פי שניים וחצי. כלומר, בעשור אחד הצטמצם הפער פי ארבעה. זהו, ללא ספק, איום קיומי על עתידנו הכלכלי והביטחוני. בדומה, הצטמצם פער המחקר בעשור האחרון מול כל מדינות ערב בכפי שניים. על אף שאנחנו מייצרים כיום כמות מחקר דומה לזו של כל מדינות ערב, לפני עשור ייצרנו פי שניים.

יש כנראה יותר מגורם אחד שמייצר את האיום האסטרטגי הזה, אבל ללא ספק הבולט שבהם הוא העובדה שאנחנו מאבדים כל שנה רבע ממיטב החוקרים שלנו למדינות אחרות. רבע מהמוחות שישראל השקיעה בהם באמצעות מערכת החינוך שלה מגן הילדים, דרך בית הספר והאוניברסיטה.

כאנשי עסקים כולנו מאומנים ומורגלים לעשות ניתוח יתרון יחסי לעסק שאותו אנו מנהלים או רוצים לרכוש. אם כך היינו מתייחסים גם למדינת ישראל לא היה צריך מאמץ אינטלקטואלי ניכר כדי להגיע למסקנה שאין לנו משאב אחר מאשר המשאב האנושי שלנו, ושרק הוא יכול להיות היתרון היחסי שלנו - האמירה הזאת מזמן הפכה לבנאלית.

כל-כך בנאלי להצביע על הקשר החזק בין רמת הביטחון ולרמת המחקר ועל הקשר בין רמת החיים לרמת המחקר - שהרי ללא המחקר האקדמי לא היו לנו תרופת הקופקסון של טבע וטבע עצמה, לא היו לנו טנק המרכבה, המודיעין ויחידת המודיעין 8200, תעשיית היי-טק, חקלאות מתקדמת, ועוד ועוד.

האקדמיה בישראל, עם כל הביקורת שיכולה להיות עליה היא כיום עדיין מגזר שהישגיו יכולים להיות לגאווה לכל ישראלי, בייחוד בימים אלה בהם נוספה פרופ' עדה יונת לרשימה המרשימה של מקבלי פרס נובל מישראל. אנחנו במקום השלישי בעולם בתפוקת המחקר למיליון תושבים. יש לנו כיום ארבע אוניברסיטאות ומכוני מחקר הנחשבים בין 100 הטובים בעולם בו יש אלפי מוסדות כאלה ושלחלקם יש יתרון אדיר על האוניברסיטאות שלנו בוותק ובכמות משאבים. יש לנו תחומי מחקר בהם אנחנו בעשירייה הראשונה בעולם. ניתן רק לדמיין איך היינו נושאים על כפיים כל קבוצת ספורט שהיתה מגיעה להישגים כאלה.

אבל הישגים אלה נשענים על השקעות שנעשו לפני 30-40 שנה. טווחי הזמן של התהליכים באקדמיה הם ארוכים מאוד ואת מחיר הקיצוצים שבוצעו בעשור האחרון אנחנו משלמים היום בדמות צמצום הפער מול העולם המתחרה ובינינו לבין העולם הערבי הסובב אותנו.

כל רמות מערכת החינוך, מגן הילדים ועד האוניברסיטה, הן חלק מפירמידה אחת שלמה, שהרי ללא השקעה בבסיס לא יהיו לנו בסופו של תהליך חוקרים מצטיינים בקצה הפירמידה. אבל מה נוראה היא העובדה שרבע מההשקעה שכבר עשינו במיטב המשאב האנושי, דרך כל רמות מערכת החינוך שלנו, נושאת פירות אצל מישהו אחר - במשקים שניתן לומר כי הם המתחרים של המשק הישראלי.

כן, ניתן לייעל את המערכת ויש מקום לביקורת על התנהלות האקדמיה, אבל נסובב את העובדות המספריות כמה שרק נרצה ולא נימלט מהעובדות המצערות, שהבעיה המרכזית היא רמת ההשקעה וסדרי העדיפויות של ישראל.

בעוד שבמדינות ה-OECD ההשקעה לסטודנט גדלה בעשור האחרון ב-12%, בישראל היא ירדה ב-14% והיא כיום נמוכה ב-26% מהממוצע במדינות ה-OECD. כל בר דעת, ובלי להיות מומחה גדול בעניין, יכול להבין שדווקא ישראל, בגלל היעדר יתרונות אחרים וגם בגלל חיסרון הגודל, היתה חייבת להשקיע יותר ולא פחות.

השקעת המשאבים בהחזרת המוחות יכולה להיות ההשקעה עם התשואה הגבוהה והמהירה ביותר למשק הישראלי, שהרי את מרבית ההשקעה כבר ביצענו. זה הזמן לגייס משאבים כדי להחזיר את מיטב החוקרים שאיבדנו ולהגדיל את כמות החוקרים לפחות לרמה בה היינו לפני עשור. בגלל חומרת מצב המחקר ובגלל המצב הכלכלי בעולם יש לנו עתה חלון הזדמנויות נוח לביצוע מהלך כזה.

זוהי אמנם משימה לאומית שחייבת להיות מובלת על-ידי הממשלה, אבל הסקטור העסקי איננו יכול לשבת כמשקיף. הוא יהיה גם מהנהנים העיקריים מפירות המהלך הזה. הסקטור העסקי חייב להוביל את המהלך, להשקיע בלובינג בכל במה אפשרית וכן לתרום כספים למשימה הזאת כפי שהדבר מקובל במרבית מדינות המערב.

אגודת הידידים של אוניברסיטת תל-אביב נערכת בימים אלה להובלת קמפיין ציבורי לגיוס משאבים למשימה הזאת. אני מקווה שנצליח לגייס תמיכה ומשאבים כדי לשנות במשהו את המגמה. זה בנפשנו.

"אור לגויים" אינה רק סיסמה מהמקורות, היא הכרח קיומי של ישראל. *

הכותב הוא מנכ"ל סלקום ונשיא אגודת הידידים של אוניברסיטת תל-אביב, yedidim@post.tau.ac.il