כאוס מיסויי

מומחי המס, שכמה מהם זוכרים היטב את דברי השופט חיים כהן, בבג"ץ 299/68 ("אין לי עניין לא בצדק ובסבירות של הטלת המס על העותרים, ולא באי-צדק ובאי-סבירות של אי-הטלת המס עליהם; חקיקה פיסקאלית היא, ואחפש בה לא צדק ולא סבירות, כי אם הוראה ברורה ומפורשת המחייבת הטלת מס, והיה אם תמצא יוטל המס, ואם לא תמצא - לא יוטל") - הבינו כי עליהם להחליף דיסקט לאחר כמה וכמה פסקי דין מהפכניים, בהם בחר בית המשפט לגבש את תכלית החקיקה ברוח המלצותיו של אהרן ברק ("המשפט הוא יצירה נורמטיבית, הבאה להגשים תכלית חברתית ופרשנות החוק היא התהליך שנועד לחשוף - מבין קשת האפשרויות - את האפשרות שמגשימה את מטרת החוק").

כך למדנו, בין השאר, כי שום חזקה אינה מהווה חזקה חלוטה (אלא אם כן הדבר נקבע במפורש בחוק), ורשאי הנישום לנסות ולהוכיח לרשות המסים כי ראוי להפעיל במקרה שלו שיקול-דעת פרטני, אף אם התוצאה אינה עולה בקנה אחד, לכאורה, עם לשון החוק (עניין "אינטרבילדינג", עניין "מ.ל. השקעות", עניין "קלס", ואחרים).

חוקי מס מורכבים

מנגד, בית המשפט העליון התיר לפקיד השומה להתעלם מכל הפחתת מס בלתי נאותה (מושג עמום וסובייקטיבי כשלעצמו) - גם כאשר מעשי הנישומים בוצעו בחסות הוראות החוק (עניין "יואב רובינשטיין", עניין "דורון ראובני", ואחרים).

באופן בלתי נמנע חלחלו מסרים אלה לשופטים האחרים, איש איש לפי טעמו, וכיום מתקבלות לעיתים החלטות מהפכניות בתחום דיני המס גם בבתי המשפט המחוזיים.

זה המקום לציין כי חוקי המס הפכו להיות מורכבים יותר מאי-פעם (למרות שמספר עיוותי מס קשים, בעיקר כאלה שפגעו במשקיעים בשוק ההון, באו על פתרונם במסגרת תיקון 147 לפקודת מס הכנסה) וגם מומחי המס ומפקחי המס מתקשים כיום לפלס את דרכם במבוך הפיסקאלי הסבוך.

הנהגת שיטת המס הפרסונלי בישראל (החל משנת המס 2003) "הציפה" סוגיות מס רבות, שלא היו מוכרות בעבר (לרבות חברות נשלטות זרות, חברות משלח יד זרות ונאמנויות), ומוקדם להתנבא אם יושג שווי המשקל הנדרש בין הדיסציפלינה המשפטית לבין הקוהרנטיות החוקתית ועקרונות הצדק החלוקתי, לפי חזונו של נשיא בית המשפט העליון (לשעבר).

יש הטוענים כי המשוכה הגבוהה שהציב השופט אהרן ברק בפני הנוגעים בדבר (גיבוש תכלית החקיקה בתחום דיני המס) הינה בלתי עבירה ואף מסוכנת, בעוד אחרים סבורים כי שיווי-המשקל הקודם ("אין שיקולי צדק בדיני המס") היה מוטה יתר על המידה לרעת השיח המשפטי.

כרבים וטובים, גם אנו מתקשים להחליט אם ראוי לבחור בדרך הפרשנות התכליתית (אמת או יציב, אמת עדיף), או שמא מוטב לדגול בעקרון היציבות וההסתמכות (אמת או יציב, יציב עדיף).

מעבר למחירה הכבד של תחושת אי-הוודאות בה שרויים כיום הנישומים (ויועציהם), אין להתכחש גם לכך שהאמת הפיסקאלית, כשלעצמה, לעיתים חמקמקה היא ואף מושפעת מנקודת מבטו של המתבונן.

* הכותב הוא ממשרד רוז'נסקי, הליפי, מאירי ושות'.