"כשהשכן שלך מאבד את העבודה שלו, זה מיתון. כשאתה מאבד את העבודה שלך, זה שפל כלכלי", הארי טרומן.
בדצמבר 2007 היו בארה"ב כ-7.5 מיליון מובטלים. במבט ראשון זה נראה מספר מרשים, שעולה על סך כל תושבי ישראל, כולל הגברים והנשים, התינוקות, הילדים והקשישים, היהודים והערבים, הדתיים והחילוניים. אבל בהתחשב בגודל כוח העבודה האמריקני, המספר הזה היווה שיעור אבטלה של 4.8% בסך הכל. שום דבר מפחיד במונחים היסטוריים.
אלא שמאז מספר המובטלים הוכפל ויותר, כשרשם עלייה מדהימה בתוך פחות משנתיים. כיום ישנם בארה"ב בערך 15 מיליון מובטלים, שמהווים 9.8% מכוח העבודה - שיעור שיא של 26 שנים. המספר הזה כבר מייצג כמות אוכלוסייה שגדולה ביותר מפי שניים מאוכלוסיית ישראל, ומהווה אתגר שבוחן - וימשיך לבחון - את הכלכלה האמריקנית.
האופטימיסטים מציינים שהנתון הזה אמנם גדל, אבל קצב העלייה שלו הואט בחודשים האחרונים. ברבעון הראשון של 2009, המשק האמריקני איבד בממוצע כמעט 700 אלף מקומות עבודה בחודש. ברבעון השני כבר דובר "רק" ב-425 אלף משרות בחודש. אבל זו נחמה פורתא לרוב המדינה, וכמעט כל הכלכלנים מאמינים ששיעור האבטלה יעלה ל-10% עד סוף השנה - דבר שלא קרה בכלכלה האמריקנית מאז 1982. יותר מרבע מהמובטלים הללו הם מחוסרי עבודה במשך יותר משישה חודשים - השיעור הגבוה ביותר בתקופות מיתון מאז שמשרד העבודה התחיל למדוד אותו ב-1948.
יחד עם הגידול באוכלוסייה מאז 2007, המשק האמריקני יצטרך לייצר כעת מעל 9 מיליון משרות חדשות כדי לחזור לשיעורי האבטלה ששררו לפני המיתון, וזה לא צפוי לקרות בזמן הקרוב. זאת ועוד, אם מצרפים את מספר האנשים שאינם עובדים במשרות מלאות ואת המובטלים שהתייאשו מחיפוש עבודה ונשרו מכוח העבודה, התמונה גרועה אפילו עוד יותר.
שיעור האבטלה מוגדר בדרך כלל כמספר המובטלים חלקי כוח העבודה, כאשר כוח העבודה הוא מספר המועסקים בתוספת מספר המובטלים. אך אדם שהיה רגיל לעבוד 40 שעות בשבוע, איבד את עבודתו, ועבר להעניק שיעורים פרטיים במשך ארבע שעות בשבוע, מוגדר כמועסק. לעומת זאת, אדם שרק מביע עניין בעבודה מוגדר מובטל.
לכן, אם נוסיף לשיעור הבלתי מועסקים גם את התת-מועסקים, נגיע כבר קרוב ל-17% מכוח העבודה - כ-25 מיליון בני אדם. זהו נתון מפחיד, גם בכלכלה גדולה כמו ארה"ב. וזו גם הסיבה לכך שהממשל מדפיס כסף בלהיטות כזו, במימון חילוצים של תעשיות שלמות וחבילות תמריצים.
כך, למשל, תעשיית הרכב שמעסיקה בצורה ישירה מאות אלפי בני אדם, ונוגעת בהרבה תעשיות נלוות שמעסיקות עוד רבים אחרים. תעשיית השירותים הפיננסיים מעסיקה מיליונים בצורה ישירה, ונוגעת כמעט בכל תעשייה אחרת במשק. וזה בהחלט מבהיר מדוע הממשל - בין אם דמוקרטי ובין אם רפובליקני - היה תחת לחץ להוציא כמה שצריך, העיקר להציל את התעשיות הללו.
זה גם מסביר מדוע רק מעטים חוששים מאינפלציה. עם כל כך הרבה מובטלים, יידרש זמן לשקם את אמון הצרכנים. אבל אני טוען שהאתגר הגדול יותר יהיה לשקם את הכבוד העצמי המהותי שאנשים מקבלים מעצם יכולתם לעבוד. הסופר וויליאם בארט אמר פעם: "רעב אינו המאפיין הגרוע ביותר של אבטלה. בטלה היא המאפיין הגרוע ביותר".
כבר לא החלום האמריקני
עבודה קשה ייצגה תמיד את ליבת המהות של החלום האמריקני. דורות על גבי דורות למדו האמריקנים שהיא מאפשרת ניוד חברתי-כלכלי כלפי מעלה, ומעניקה הזדמנות לחופש פיננסי. לפני המיתון הנוכחי, החלום הזה נראה מציאותי לרוב האמריקנים. ההוצאה הצרכנית שברה את כל השיאים. אנשים קנו כמויות חסרות תקדים של כלי רכב (רובם זוללי דלק) ואת הגאדג'טים האלקטרוניים העדכניים, ויצאו לחופשות מפנקות.
רבים בוודאי חשבו שהמגמה הזו תימשך לעד. הסקרים ברחבי ארה"ב גילו שאחת השאלות שנשאלו הכי הרבה על ידי מחפשי העבודה הייתה "כמה ימי חופשה יש לי בשנה?". בסין, אגב, השאלה הנפוצה ביותר היא "כמה ימים אוכל לעבוד?". זה יכול לעזור להסביר את השחיקה בכלכלה האחת ואת הצמיחה בשנייה. האמריקנים איבדו את תחושת הזכאות הזו, וייתכן שבקרוב הם ייאלצו להיזכר שוב באמרה המפורסמת והמדויקת באכזריותה של אוסקר וויילד, לפיה "הדרך הטובה ביותר להעריך את העבודה שלך היא לדמיין את עצמך בלעדיה".
בין 2009 ל-1929
אבל איש אינו צריך לשמוח לאידה של התעסוקה באמריקה. בעידן הגלובליזציה שלנו, כלכלות גדולות תלויות מאוד זו בזו. רוב מה שהצרכנים האמריקנים קנו בשנות השפע, הם רכשו מסין. סין גם מחזיקה באג"ח של האוצר האמריקני בסכום מדהים של כ-1.5 טריליון דולר. יש לה אינטרס גדול לראות כמה שיותר אמריקנים עובדים שמרוויחים מספיק כסף כדי לרכוש את המוצרים שלה.
לאמריקנים יש כמובן אינטרס עוד יותר חזק לייצר את המשרות האבודות שלהם. היסטוריונים מציינים שהמדינה כבר עברה תקופות של סבל קשה יותר. המיתון הנוכחי לא מתקרב לכאב שארה"ב חוותה בתקופת השפל הכלכלי הגדול. יותר מ-13 מיליון אמריקנים איבדו את עבודתם בשנים 1929-1932, ושיעור האבטלה הגיע ל-25%.
באותן שלוש שנים, 10,000 בנקים, בערך 40% מהבנקים במדינה, פשטו רגל. המניות התעשייתיות איבדו 80% מהשווי שלהן. התל"ג והיצע הכסף צנחו ביותר מ-30%. בתחילת 1933, נכנס פרנקלין רוזוולט לבית הלבן והעלה במהירות מסים, הנהיג רגולציה חסרת תקדים וחוקק חוקים לצמצום פערים בין עשירים ועניים. הוא ייצר המוני סוכנויות ממשל חדשות, ובסופו של דבר אימץ מדיניות הוצאה גירעונית קיינסיאנית. ב-1934 החלה ההבראה, ובתחילת שנות ה-40 המדינה חזרה לעצמה.
כל זה צריך להישמע מוכר מאוד למי שמתבונן כיום על הפוליטיקה האמריקנית. גם הממשל הנוכחי ירש את רוב הבלגאן ונבחר על סמך מצע של "Change" (שינוי). רק שבמקום להקים סוכנויות חדשות כמו רוזוולט, אובמה מינה "צארים" שאחראים על מגוון רחב של תחומים. גם ההוצאה הגירעונית גדלה, והעלאות מס נראות בלתי נמנעות. עד כה עדיין לא נרשמה אסטרטגיה ברורה של יצירת משרות, אבל באופן בלתי נמנע תהיה מחויבות גדולה לשיקום תשתיות ולמיזמי ענק אחרים שאמורים לייצר תעסוקה.
אך בשורה התחתונה, כדי שאסטרטגיה כלשהי תצליח, ה-Change (גם כסף קטן) שהאמריקנים מתבקשים להאמין בו, יהיה צריך להיות משמעותי הרבה יותר מזה שמקבצי הנדבות חסרי התעסוקה, ישנוררו מהעוברים והשבים. *
לני רוט הוא סגן נשיא בכיר ב-UBS פלורידה, וחבר בחבר הנאמנים של אוני' בן גוריון
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
