טרגדיה של טעויות

ההחלטה שהתקבלה לאחרונה על שינוי תקנון טקס פרסי התיאטרון היא ביסודה חיובית. תזכורת: בבסיס התקנון החדש נקבע כי האקדמיה לתיאטרון, אותו גוף מסורבל שכלל 120 חברים, רובם המכריע נטולי רקע מקצועי (קניינים, עסקנים ואישי ציבור בפנסיה), תפורק לאלתר.

במקומם תמונה ועדת מומחים הכוללת נציגים ממוסדות התיאטרון הבכירים בארץ ובסופו של חשבון (לא זה המקום לפרט את כל התקנות ותת-התקנות) הם אלו שיקבעו את רשימת המועמדים הסופית והזוכים. במילים אחרות: מחזירים את פרס התיאטרון לאנשי התיאטרון.

על פניו, כאמור, יוזמה מבורכת. בפועל, נצטרך לחכות לתוצאות טקס פרס התיאטרון הראשון שיתנהל על-פי התקנון החדש (המיועד להתקיים רק במאי 2010) כדי לגלות אם שלל הטענות והקיטורים של בכירי התעשייה על אפליות וקיפוחים יידומו לנוכח התוצאות, או שנסתמה פרצה אחת בחומה רק כדי לגלות נזילה משתי פרצות חדשות.

במידה רבה, יש דמיון בין שינוי תקנון טקס פרסי התיאטרון והפינג פונג רב השנים שאותו מנהלת רשות השידור בסוגיית קביעת תקנון בחירת השיר והאמן שייצגו את ישראל בתחרויות האירוויזיון.

בכל שנה שבה מחליטים לקיים תחרות קדם אירוויזיון שבה קהל הצופים מצביע, ואז השיר הישראלי מתרסק בזמן אמת מול הקומבינות האירופיות (כולם אנטישמים), מתגברים הקולות המצדדים בהפקדת ההחלטה הרת הגורל בידי וועדה מקצועית.

כאשר שנה אחרי אכן נבחרת ועדה כזו, ושוב השיר הישראלי כושל, ממהרים לטעון שיש לתת לקהל בבית לומר את דברו וחוזר חלילה. עקרון טקס פרסי התיאטרון דומה, לא בגלל מעורבות הקהל אלא בשל העובדה שעסקינן באירוע המגרד את בלוטות האגו של האנשים עם האגו הגדול ביותר בשטח.

והיות שבכל טקס פרסים, יהיה התקנון שלו אשר יהיה, יהיו תמיד זוכים ומפסידים, ובגלל שאין כמעט בנמצא שחקן-במאי-מחזאי-מנהל תיאטרון היודע לומר בפה מלא "לשני הגיע יותר", כמעט מובטח שההמולה הגדולה סביב ביטול האקדמיה ושינוי התקנון יסתיימו בסדרה חדשה של אותן תלונות נושנות.

כך, בלהט הויכוח בעד או נגד, נשכח הפרט האחד שבסופו של דבר חשוב לא פחות מהתקנון החדש על שלל סעיפיו הבלתי נגמרים. מדובר בהחלטה לבטל, החל מהטקס הבא, את קטגוריות השחקן והשחקנית המבטיחים של השנה.

לטענת מארגני הטקס, מדובר בקטגוריה שבה אין מספיק מועמדים ראויים ולכן היא תיכלל בטקס רק אם, לדעת ועדת הפרס, היו באותה שנה מספיק מפגני משחק ראויים של שחקנים בתחילת דרכם. מדובר, כמובן, בשטות מוחלטת.

במדינה שבה בוגרים מצטיינים של בתי ספר למשחק מציפים שוק קטן ומתפקד בקושי בניסיונות נואשים למצוא פרנסה, פרס השחקן והשחקנית המבטיחים הוא אולי החשוב ביותר בטקס פרסי התיאטרון עבור עתידם המקצועי של הזוכים בו.

ההחלטה לוותר דווקא על קטגוריות אלו מעידה שאנשי המקצוע, אלו שדרשו להשיב לעצמם את השליטה באירוע על חשבון העסקנים והקניינים "שלא מבינים כלום", לקו בעצמם בכהות חושים מביכה.

שחקן צעיר בתחילת דרכו, שכבר צלח בהצלחה את מסלול הייסורים וכבש חלקת אלוהים קטנה על במת התיאטרון הרפרטוארי בתפקיד ראוי ועטור שבחים, מגיע לו פסלון צנוע שיחזק אותו בהמשך דרכו וימשוך אליו תשומת לב של במאים ומלהקים.

מגיע לאותם שחקנים טריים הכוכב הנוצץ הקטן הזה ברזומה שילווה אותם לנצח, כשם ששחקן שזכה באוסקר יישאר תמיד Academy award winner. כי אם להיות כנים מחזאי דגול כמו הלל מיטלפונקט או במאי עטור הישגים כמו עמרי ניצן, עם כל הכבוד (ויש כבוד), צריכים את פרס התיאטרון בעיקר כתוספת למנה גדושה שכבר מונחת על צלחתם ואותה רכשו בזכות בשנים של יצירה פורייה.

השחקן או השחקנית שזה עתה בקעו מהביצה, ועושים צעדים מדדים ראשונים במסלול המפותל לקריירה רבת שנים, זקוקים הרבה יותר לקרדיט (שלא לדבר על החשיפה התקשורתית).

ליטול מהם הזדמנות כזו, זהו עוול חמור בהרבה מלתת לקניין נטול השכלה בימתית את הזכות להחליט מה הייתה בעיניו ההצגה הטובה ביותר שראה בשנה החולפת. מאי 2010 זה עוד הרבה זמן. לא מאוחר לשנות את רוע הגזרה, ומי שחושב שאין בארץ מספיק שחקני תיאטרון צעירים וראויים כנראה הזניח קשות את התחום שאותו הוא אמור לייצג.