היתה שם, עשתה את זה

ב-1969 זעק שלום חנוך "מי אם לא אלוהים" בקטע שנעל את אלבום הפופ המעולה של "השלושרים". כשדני סנדרסון מלהקת הנח"ל דרך וירה מטחי גיטרה מייבבת, העז חנוך, לראשונה בחייו, להקליט רוק'נרול פרוע, בגרון ניחר, בעברית יומיומית.

כעבור מספר חודשים יטביע את חותמו ב"שבלול", יצירת המופת המשותפת לו ואריק איינשטיין, אך זו תסתיים, למרבה ההפתעה, דווקא ב"בלדה על יואל משה סלומון". השיר הישראלי הנוסטלגי, שמרמז על האהבה העמוקה של איינשטיין להתרפקות סנטימנטלית ולזיכרונות מצועפים, יהפוך בהמשך העשור לשרשרת תקליטי "ארץ ישראל הישנה והטובה" וישנה את מסלול הקריירה של אריק לנצח.

פופ בטוח ומסוגנן או רוק חריף ונוקב? "דפנה והעוגיות"

אחרי 30 דקות ועשרה שירים, דפנה קינן סוף-סוף מופיעה בפנינו. הדיסק השני של להקתה, "דפנה והעוגיות", שהתנהל עד כה בנינוחות האופיינית ליוצרים תל-אביביים בני 20-30 פלוס, מתודלק לפתע בחטיבת קצב תוקפנית ומזניק לעברנו ביצוע נשכני וחסר פשרות, שמפלס את דרכו בתוך הטקסט, נחבט ונצבט וסופג הבזקי כאב מייסר.

הבטן לא נשארת אדישה, גם שאר הגוף חייב להזיז את עצמו. פתאום השמיים מתבהרים וזרזיפי הגשם העגמומיים נפסקים באיבם. "העתיד נראה מבטיח", מלהגת קינן, ומעניין אם היא מתכוונת למה שיקרה בהמשך, כי ההווה נשמע שונה בתכלית.

אפשר לסכם את "מה שרצינו" כאלבום בינו לבינה מופק היטב, שמזגזג בין קברט מודע לעצמו לכמוסות פופ שיגרתיות, מטפטף טיפות ג'ז לכוסית פסאדובלה, ומספק כמה להיטי רדיו רגעיים לצד מספר שירי הופעה חביבים.

"מה שרצינו" מתעד בדרך שנונה יחסית את חייהם המשעממים ומחשבותיהם המוכרות לעייפה של בני ובנות הכרך הגדול. להשלמת התמונה חסרים רק המזרון, המאפרה והדוד הדולף. לא משהו שיחדש לכם הרבה, כבר הייתם שם (או שאתם עדיין תקועים לבד בדירה השכורה והמתקלפת).

הקול החזק והמדויק של קינן מסגנן לעצמו מניירות של חוה אלברשטיין או עוטה את הנימה של רונה קינן ("כל הסרטים בעולם"), מזכיר לפרקים את דנה ברגר ("תודה רבה", "מה שרצינו" ו"מסכנה"), כשגם הבילויים ("היחידה") מזמזמים ברקע.

כבר היינו בסרט הזה לא פעם ולא פעמיים בעשור האחרון, המדכדך, שבו קשה למצוא ולו אלבום אחד בעברית של להקה ישראלית שמנפקת שירים מהבטן ולא מאזור האונה השמאלית.

מניירות של חוה אלברשטיין

ואז מגיע "העתיד נראה מבטיח" ומנפץ את זחיחות הדעת, סוטר ללהג וקורע את המסכה מעל הפרצוף המיוסר לכאורה. דפנה קינן מביעה את רגשותיה בבוטות ומזעזעת את יושבי השולחנות שמחאו לה כפיים בנימוס.

עכשיו עליה להחליט אם תמשיך לספק לנו פופ בטוח מדי, מסוגנן כהלכה, מובן מאליו, שמיועד לפלייליסט של גלגל"צ, או שתעלה על מסלול ההתנגשות עם עצמה בעזרת רוק חריף ונוקב, מוקף בתמלילים חדי עין, שנותן דרור ליצריה, ובעיקר מיישר קו עם יוצרים אחרים בני גילה בעולם, שלא חוששים להביע את עצמם באותנטיות, מבלי להתפשר ולעגל פינות.

אחרת, זה יהיה עוד תקליט, אחרי עוד תקליט, ולפני עוד תקליט, שלא ישנו דבר, ולא יעלו ולא יורידו. דפנה קינן מתבקשת לקבלה ומוזמנת להטביע חותם. רבים יודו לה. אחרים יתרגשו מאוד. זה תלוי רק בה.