המערב החמיץ הזדמנות לסדר חדש

הדבר המשעשע בנפילת חומת ברלין ב-1989 הוא שהיא הפתיעה את כולם, כולל את המפלגה הקומוניסטית במזרח גרמניה ואת אוכלוסייתה החצויה של העיר. כעת אנו יודעים שהכול נבע משגיאה - תוצאה בלתי צפויה של מסר שהעביר משטר מבוהל נוכח הפגנות ענק של אזרחים שדרשו לנסוע אל מחוץ למדינה. המסר הובן לא כהלכה, והשאר היסטוריה.

כאשר שמעו תושבי מזרח ברלין את אחד מפקידי הפוליטבורו המותשים ממלמל ב-9 בנובמבר שהם יקבלו רשות לחצות את הגבול למערב ברלין, זרמו עשרות אלפים דרך קיר הבטון וחוטי התיל שחצו את העיר במשך קרוב לשלושים שנה. מסעם הצוהל הפך סמל לסיומה של המלחמה הקרה וייסורי הגסיסה של האימפריה הסובייטית. מיכאיל גורבצ'וב, שליט ברה"מ אז, כבר לא היה מוכן - או מסוגל - לשלוח טנקים כדי למחוץ את מתנגדי המשטר.

פולין והונגריה כבר היו עמוק בתהליך סיומו של המשטר הקומוניסטי. מהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה פרצה כעבור שבועות ספורים מהחגיגות בברלין. "1989 היתה שנה נפלאה, בגלל שכל המשטרים הקומוניסטיים האיומים נעלמו והוסר האיום הגרעיני", אמר סר רודריק בריית'ווייט, שכיהן כשגריר בריטניה במוסקבה באותה עת. "קשה להיזכר בכך שחיינו בפחד שהעולם יבוא לקצו בשואה גרעינית".

אז מה השתבש? ייתכן ששאלה זו תיחשב בלתי מנומסת אם לא נפרט תחילה מה כן הצליח. קריסת החומה החלה תהליך שבסופו התאחדה גרמניה, ויותר מכך, התאחדו מזרח ומערב באמצעות הרחבת האיחוד האירופי, הכולל כיום את מרבית מדינות ברית וארשה לשעבר. השקת המטבע האירופי המאוחד נבעה ישירות מהתפתחות זו.

האירועים שהתרחשו לפני עשרים שנה הביאו לא רק לקץ הקומוניזם באירופה ולהחלפתו בכלכלות שוק, אלא גם למפלתן של שורת דיקטטורות נבזיות ומושחתות ברחבי העולם, ששרדו משום שהיו כלי בעימות בין המזרח למערב. הדיקטטורה המרקסיסטית של מנג'יסטו היילה מריאם באתיופיה היתה מהראשונות שקרסו. למערב לקח זמן רב יותר לאפשר את הדחתם של מובוטו ססה סקו בזאיר ושל סוהרטו באינדונזיה. בעידן הפוסט-אידיאולוגי, הפכו שניהם מקור למבוכה.

פרנסואה הייסבורג, יו"ר המכון הבינלאומי ללימודים אסטרטגיים, אומר שההצלחות - בעיקר ההחלטה להרחיב את האיחוד האירופי - היו גדולות. "הצלחנו באופן מזהיר 'להפוך את אירופה לאירופה אחת וחופשית', אם לצטט את הגנרל דווייט אייזנהאוור", אמר הייסבורג. "אולי ניתן היה לעשות זאת טוב יותר, אבל מדובר בהישג משמעותי".

אופוריה יהירה

אבל במהלך התפתחויות אלה נוצרה מה שמכנה רודריק "אופוריה יהירה" במערב משום ה"ניצחון" במלחמה הקרה. "כפי שאמר מיכאיל גורבצ'וב, היה זה ניצחון לכולם", אומר רודריק, "אבל אנחנו התנהגנו כאילו מדובר אך ורק בניצחון שלנו. אבל חיבלנו בהישג משום שחשבנו שנוכל להכתיב את התנאים, גם אם בצורה הנעימה ביותר שניתן".

במערב לא שקלו לבצע רפורמה בנאט"ו, המוסד שמסמל יותר מכולם את המלחמה הקרה, שעורר חשדות עמוקים ברוסיה. "אפילו לא ניסינו", אומר הייסבורג. "בחנו רפורמה מצומצמת ביותר בנאט"ו - כיצד להקטין את מבנה הניהול של הברית וכיצד להחזיר את הצרפתים לחברות מלאה. לא ניסינו ברצינות לקדם את גישת 'הבית האירופי המשותף' שהציע גורבצ'וב כאשר הבית היה עדיין בבעלותנו. זה נבע מחוסר דמיון שלנו".

כאשר ברית נאט"ו, ששמרה באופן מהותי על מתכונתה הישנה, פתחה את דלתה בפני פולין, הונגריה והרפובליקה הצ'כית ב-1999, פירשה רוסיה את המחווה כמהלך עוין. הרגע שבו נוצר פוטנציאל לפיוס היסטורי חלף.

פרופ' סטיבן סטדמן, לשעבר עוזר מזכ"ל האו"ם, טוען שארה"ב נושאת באחריות מיוחדת להחמצת ההזדמנויות שנוצרו בשנות התשעים. "ההזדמנויות האלה אינן צצות לעתים תכופות", אומר סטדמן. "קובעי המדיניות האמריקנים היו יכולים להתייחס לסוף המלחמה הקרה באופן שבו הם התייחסו לסופן של עימותים קודמים בין המעצמות. זה היה הרגע המתאים לבחון מחדש מוסדות בינלאומיים ולנהל מו"מ מחודש על כללי המשחק. זה היה בהחלט בהישג יד".

פרופ' סטדמן מאוניברסיטת סטנפורד אינו מאשים את ג'ורג' בוש האב, שתמיכתו האינסטינקטיבית באיחוד גרמניה בתקופת כהונתו כנשיא היתה מכרעת להצלחת התהליך. בוש האב גם עשה מאמצים לא להשפיל את מוסקבה, כדי למנוע תגובת נגד חריפה מצדה של המעצמה השוקעת, אך כאשר נטל ממשל קלינטון את ההגה ב-1993, "הם לא הבינו את השינוי המהותי שעבר על המדינות. הדבר היחיד שהם היו מסוגלים לחשוב עליו היה רוסיה. לא היה להם מושג על מקור הבעיות. היתה להם מחשבה אחת: אם נוכל לפתור את סוגיית השוק החופשי ברוסיה, הכול יסתדר. הם הופתעו מגל של מלחמות אזרחיות".

המשבר הכלכלי עורר לחיים דרישות ישנות לכינונו של איזון חדש בסדר העולמי - באו"ם, בבנק העולמי ובקרן המטבע הבינלאומית, שלדעת המדינות המתפתחות נשלטו יתר על המידה בידי בני הברית המערביים.

פרופ' סטדמן מעריך כי כעת נוצרה הזדמנות חדשה, הודות למעמד שכבשה לעצמה לאחרונה קבוצת עשרים המדינות המתועשות והמתפתחות (G20) כארגון האחראי לניהול המשברים בכלכלת העולם. "למרות הליקויים ב-G20, היא עשויה לשמש מכשיר לחשיבה מחדש ולעיצובו המחודש של הסדר העולמי", אומר סטדמן, "אבל השאלה היא כיצד לשכנע את הממשל האמריקני לשנות כיוון ולהשתמש ב-G20 כבמכשיר לארגון מחדש של הסדר העולמי?"

החגיגות נועדו לכולם

מבחינתה של אנגלה מרקל, החגיגות שנערכות היום (ב') לציון יום השנה העשרים לנפילת חומת ברלין "לא נועדו אך ורק עבור הגרמנים, אלא עבור כל מי שסייע להפלת הדיקטטורות ברחבי אירופה". ביום חמישי שעבר אמרה הקנצלרית שהיא מבינה את תסכולם של רבים מתושבי מזרח אירופה בשעה שתשומת הלב הבינלאומית מתמקדת שוב בברלין. "תרומתה של הונגריה במהלך הקיץ היתה פורצת דרך ומכריעה, וההתקוממות ברומניה היתה דרמטית מאוד", אמרה מרקל לקבוצת עיתונאים שפגשה במשרדה.

מרקל, שגדלה במזרח גרמניה הקומוניסטית, סיפרה שהיא עצמה המעיטה בחשיבות התנועה שהתפשטה בסערה במדינות הלוויין של ברה"מ במרכז אירופה בסתיו 1989. ב-13 בנובמבר, ארבעה ימים לאחר נפילת החומה, עלתה מרקל, שעבדה כפיזיקאית באקדמיה למדעים במזרח ברלין, לרכבת בדרכה לפולין, כדי לשאת שם הרצאה. "ידידיי בפולין אמרו לי: 'בפעם הבאה ניפגש בברלין, והמדינה שלך תתאחד שוב'".

עם שובה לברלין, סיפרה מרקל לעמיתיה שהפולנים חושבים שאיחוד גרמניה נמצא ממש מעבר לפינה, וכולם צחקו. "אבל כמובן, בדיעבד, ברור שלא ראינו את המצב בבירור כפי שהם ראו".