כלכלן אחד מפריע לכל השאר

ומה מקור היחס החברי הזה? פשוט מאוד. תשומת הלב הרבה של ליסט למרכיבים היסודיים של שיטת הניסוי הביאה להפרכת לא מעט תוצאות ניסויים חשובים בתחום הכלכלה ההתנהגותית המקובעת.

קחו לדוגמה סדרת משחקים ניסויים, ששימשו רבות את מבקרי המודל הקלאסי של הבחירה הכלכלית הרציונלית. ישנו המשחק האולטימטיבי: שחקנית א' (אנה) מקבלת 10 דולרים ונשאלת איזה סכום, אם בכלל, ברצונה להציע לשחקן ב' (ברנרד). ברנרד יכול להיענות להצעתה, אך אם הוא דוחה אותה לא הוא ולא אנה מקבלים דבר. לו היו אנה וברנרד מקבוצת "ממקסמי-רווחים רציונליים", הייתה אנה מציעה סנט אחד, וברנרד היה מקבל את ההצעה כטובה יותר מכלום. אולם, תרחיש זה לא מתממש, ומכאן שאנה וברנרד אינם מקבוצת הממקסמים הרציונליים.

משחק אחר הוא "הדיקטטור", שהומצא על-ידי ג'ק קנטש, זוכה פרס נובל דניאל כהנמן וריצ'ארד תאלר. גם במשחק זה אנה מחלקת 10 דולרים, אך הפעם, לברנרד אסור לדחות את הצעתה, כך שאנה אף-פעם לא מפסידה. למרות זאת, מתברר שאנה תיתן לברנרד מדי פעם שניים או שלושה דולרים. משחק שלישי מתחיל בכך שברנרד מציע לאנה תשלום. כעת על אנה להחליט איך תיענה להצעה.

התוצאות עקביות באופן מדהים: נדמה שהמשחקים הללו מדגימים את הרצון האנושי לצדק חלוקתי. אנשים מציעים יותר ממה שהם חייבים, דוחים הצעות בלתי הוגנות, ומחזירים טובה תחת טובה. מדובר בנתון שמעצבן כלכלנים קונבנציונליים זה למעלה מעשרים שנה.

תרומתו של ליסט הייתה בכך שהראה שמקור התוצאות הוא באופן שבו נבנו הניסויים. למשל, באחת מסדרות הניסויים שניהל, הוא שינה מעט את חוקי משחק הדיקטטור. אנה נדרשה לחלק 10 דולרים בינה לבין ברנרד, אך בנוסף ניתנה לה האפשרות לקחת דולר נוסף מברנרד.

לכאורה, התוספת הזאת אינה אמורה להשפיע על התוצאות. בפועל התברר שפחות אנות בוחרות לתת לברנרדים כסף בכלל, ואחת מתוך חמש לקחו את הדולר של ברנרד.

ניסוי נוסף הוכיח שנכונותה של אנה לקחת כסף מברנרד יורדת כאשר היא חושבת שברנרד הרוויח את הכסף בעצמו. ליסט מצא שהוא מסוגל להניע את משתתפי הניסויים שלו לנדיבות או לקמצנות בעזרת שינויים זעירים בהרכב הניסוי.

סבב ניסויים נוסף, שאותו מתאר ליסט כמוצלח ביותר - התנהל בוועידת אספני כרטיסי בייסבול (ליסט עצמו הוא אספן נלהב). ליסט קבע משחק החלפות כרטיסים שמחקה את חוקי "החלפת מתנות", ומצא שהסוחרים התנהגו בדיוק כמו משתתפי הניסויים שלו, על אף שלא היו מודעים לכך שעוקבים אחריהם - הם התנהגו באופן לא אנוכי בעליל.

במקום לחזק את תיאוריית הבחירה הרציונלית, הניסויים של ליסט מראים שהמשתנים הפסיכולוגיים חשובים בצורות מעודנות ומורכבות הרבה יותר ממה שחשבו מנהלי הניסויים בעבר. הוא עשה זאת גם אם ממצאיו ערערו את המוניטין של אחרים. מה כל זה אומר? בעיקר שהאקדמיה אינה מקום אלטרואיסטי.