הבית
"אני סובל מפחד גבהים איום", אומר פרופ' אמנון רובינשטיין כשהוא עומד במרפסת דירתו בקומה 16 במגדל מגורים יוקרתי במערב רמת-אביב. לפני שלושה חודשים עבר לדירה החדשה והמרווחת, לאחר שזנח למענה וילה בתל-ברוך, אך את המרפסת הצופה אל חוף הים התל-אביבי המוזהב-תכול הוא כמעט לא מבקר.
הבית שקט. ספות הבד המודרניות, תמונות השמן היוקרתיות, פסלי השיש ורהיטי העץ העתיקים למראה, עוטים באפלולית אחה"צ המשתלטת על הדירה עם השקיעה. רק הרוח החזקה המתדפקת על דלתות המרפסת מפירה מעת לעת את הדממה. בעל הבית שוקע בספת עץ בודדת ובוהה בתמונתה של רוני, אשתו זה יותר מחצי מאה, המונחת לצד תמונות הילדים והנכדים. "אני מאוהב בה כבר 54 שנים", הוא אומר, ונעלם לרגע בחפירות הביצורים בשנת 1955, שם ראה אותה בפעם הראשונה.
אז הם היו שני סטודנטים צעירים למשפטים, שלא ידעו לאן מועדות פניהם. מאז הוא הספיק להיות עיתונאי מבוקש בארץ ובחו"ל, להנחות תוכנית טלוויזיה מצליחה, להרצות בפקולטות למשפטים בארץ ובעולם, לכהן כשר ב-4 ממשלות שונות ולתרום תרומה מכרעת למשפט החוקתי ולזכויות האדם בישראל. היום, בגיל 78, הוא "רק" מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי וסופר מצליח, ועוד היד נטויה.
ביוגרפיה מקוצרת
"נולדתי בדרום ת"א, באזור הגדוד העברי, שהיום מתגוררים בו בעיקר עובדים זרים. הוריי היו ציונים שעלו מפולין בנפרד בשנות ה-20 והכירו בארץ. הייתה להם תקופה קשה מאוד בארץ, בעיקר לאבי, שהתחיל כפועל בניין פשוט ועבד בתנאים פיזיים קשים מנשוא. בתחילת הדרך הייתה משפחתי מהמעמד הבינוני נמוך, אך במשך הזמן אבי הפך לקבלן בנייה מצליח מאוד ולאדם עשיר. ילדותי מתחלקת בין שתי התקופות האלה.
"גדלתי בבית שסוע בנושא הפוליטי המרכזי. אבי וחלק אחד ממשפחתו היו רביזיוניסטים. חלק אחר במשפחה היה פעיל מאוד בהגנה. היו לי שני דודים מפקדים בכירים בהגנה. כל הזמן היו ויכוחים סוערים בבית. היו נושאים שאסור היה לדבר עליהם. שיחה על רצח ארלוזורוב הייתה אסורה באיסור חמור. דוד אחד שלי היה במחלקה בהגנה, שהאשימה את הרביזיוניסטים ברצח ארלוזורוב ואבי ראה בהאשמה הזאת את הדבר הכי חמור שההגנה עשתה אי פעם. המשפחה התפצלה וגם החברים התפצלו. אחרי מלחמת העצמאות אבי עזב את חירות והצטרף למפלגה הליברלית. כשאני גדלתי הייתה לי השקפת עולם יותר כללית, הומניסטית-ליברלית, של שני עמים שחיים בארץ-ישראל וצריך להתפשר".
המרד הראשון שלי
"בשנת 1945, כשהייתי בן 14, קרה אירוע שהטביע את חותמו עלי והפך לאירוע מכונן מבחינת האופי שלי. ההגנה גילתה מנהרה בדרך יפו-ת"א שהייתה אמורה להגיע לתוך בית הדר, ששימש אז כמפקדה של הצבא הבריטי בת"א. בצורה רשלנית מאוד נכנסו אנשי ההגנה למנהרה ואחד מהם נהרג בפיצוץ של מוקש שהאצ"ל טמן שם. הדבר הפך לעילה לפסטיבל נגד האצ"ל. למחרת, נכנס מנהל ביה"ס שלי לכיתות ואמר 'כולנו יוצאים כעת בסך'. הוא לא אמר למה, רק הודיע שהולכים לשוק בזל, וכולנו הלכנו.
"כשהגענו לבזל נערך מסדר של כל התלמידים ומפקד ההכשרה הטרום-צבאית של ביה"ס אמר 'אנחנו הולכים להשתתף בהלוויה של איש ההגנה שנרצח על-ידי האצ"ל. מכיוון שאנחנו מכבדים את חופש הדעה שלכם, מי שלא רוצה להשתתף בהלוויה שיצעד שלושה צעדים קדימה'.
"בפיק ברכיים מוחלט צעדתי קדימה ויצאתי מהשורות, יחיד. היו הרבה אוהדים של האצ"ל בכיתה שלי, אבל הם לא העזו לצאת. כמעט התמוטטתי אבל יצאתי. שלושת הצעדים האלה השפיעו עליי השפעה עצומה. כל הדרך בחזרה הביתה בכיתי, אבל ההתקוממות נגד הכתבה של אבל היה הצעד הנון-קונפורמיסטי הראשון שלי בחיים. זה היה צעד מאוד אמיץ בשביל ילד בן 14. מילדותי הייתי בדעת מיעוט. בהמשך חיי כבר היו הרבה דברים שבהם לא הלכתי עם הזרם".
משפט וחוקה
"כנער חשבתי שאהיה מהנדס ואעבוד עם אבי. המסלול היה ברור: אלמד הנדסה בטכניון ואהיה קבלן בניין ביחד עם אבי. אחרי הצבא, כשהתחבטתי ביני לביני מה לעשות, חברים שלי שלמדו משפטים גרמו לי להתעניין ולבחור ללמוד משפטים, אבל מכיוון שרציתי לשמור על אופציה של כניסה לעסק, למדתי גם כלכלה ויחסים בינלאומיים במקביל. לאט-לאט התיאבון שלי למשפטים הלך וגדל, והתחום עניין אותי הרבה יותר מאשר הנדסה, במיוחד הנושא של משפט-חברה-חוקה. אז עוד לא היו חוקי יסוד, הם לא היו עד שחוקקתי אותם כשהייתי חבר-כנסת, ודווקא בגלל זה התחום הזה עניין אותי. שאלתי את עצמי איך בכל זאת מסתדרת כאן חברה בלי חוקה. מהר מאוד נשאבתי לזה, וזנחתי את הרעיון להיות מהנדס".
"במהלך ההתמחות נסעתי ללונדון ולעשות דוקטורט. כשחזרתי לארץ התחלתי לעבוד כמרצה בשלוחה של האוניברסיטה העברית בתל-אביב, אך תוך זמן קצר הוקמה אוניברסיטת ת"א שנפרדה מירושלים, והייתי הדיקן הראשון של בי"ס למשפטים באוניברסיטה. הייתי אז בן 32 בלבד. פרופ' אהרן ברק ואני היינו שני הדיקנים הצעירים בישראל.
"הדוקטורט נתן לי טעם של להמשיך לכתוב עוד, וכבר אז החלטתי שאכתוב ספר גדול על המשפט החוקתי הישראלי. לא חלמתי שיגיע יום ואעביר חוקי יסוד בכנסת".
פוליטיקה
"בגיל 40 פלוס הייתי אישיות ידועה בציבור. הייתי חבר הנהלת מערכת 'הארץ'. כתבתי מאמרים גם ל'ניו-יורק טיימס' והנחיתי תוכנית טלוויזיה בשם 'בומרנג' בערוץ 1, עם אביטל מוסינזון. אז הוזנקתי לתודעה ההמונית. לא יכולתי לעבור ברחוב בלי שאנשים יעצרו אותי וידברו איתי על התוכנית.
"לאחר מלחמת יום הכיפורים קבוצת חברים שלי החליטה להקים תנועה פוליטית חדשה, 'שינוי', ואני התייצבתי בראשה. מהר מאוד התאחדנו עם תנועתו של יגאל ידין, 'התנועה הדמוקרטית', ויחד יצרנו את מפלגת ד"ש (זכתה ב-15 מנדטים בבחירות 1977, א' ל"ו). אבל כגודל ההצלחה גודל האכזבה. ושוב הייתי צריך לקחת שלושה צעדים קדימה ולומר אמירה אישית, עמידה אישית נגד הכלל.
"כשד"ש נכנסה לממשלה סירבתי להיכנס יחד איתה, כיוון שחשבתי שהמפלגה בוגדת בהבטחות שנתנה לבוחרים. אני חושב, שבזכות זה שרדתי בפוליטיקה. כל אנשי קבוצת ידין ומאיר עמית נעלמו מהפוליטיקה תוך זמן קצר מאוד. זה היה שיעור מעניין לכך שדבקות בעקרונות, גם בפוליטיקה הישראלית, משתלמת".
שחיתות
"הייתי בכנסת 25 שנה. היום זה נשמע לי מטורף, אבל שרדתי ואני לא רואה את הפוליטיקה הישראלית כדבר כל-כך גרוע כמו שהוא מוצג בתקשורת. כשאני משווה את העולם הפוליטי לעולמות אחרים שהכרתי - האקדמיה, העסקים והתקשורת - זה לא העולם הכי גרוע. יש בו פגמים, אי אמירת אמת, תעלולים ותכסיסים, אבל זה נכון לגבי המון שלוחות של החברה הישראלית. זה לא מיוחד לפוליטיקה.
"אני מתנגד לזה שאומרים 'כל הפוליטיקאים מושחתים'. זה פשוט לא נכון. רוב הפוליטיקאים עובדים קשה מאוד בתנאים בלתי אפשריים, בפוליטיקה מטורפת ובשיטת בחירות לא-נורמלית והם לא מושחתים. השחיתות היא לא מחלה של הפוליטיקה, היא קשורה להידרדרות החברה בכללותה. הנורמות בחברה הישראלית נשחקו. בכל המובנים. פעם, למשל, היה ערך של צניעות, בעיקר למנהיגים, והוא נשחק לגמרי. תאוות הבצע מעבירה אדם על דעתו. יש שחיקה של הנורמות באופן כללי, ומטבע הדברים זה מחלחל גם לפוליטיקה כמו למקומות אחרים. בכל מקרה, אסור לנו להכתים את כל הפוליטיקאים. זה מסוכן לדמוקרטיה".
נאמן-לדור-מזוז
"זה שנים מספר שאני בעד פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. פעם חשבתי אחרת, אבל הקשיים שהתגלו בשנים האחרונות הובילו אותי למסקנה שזה צעד הכרחי. הסיבה הראשונה לכך היא שכל העולם הדמוקרטי מפריד בין הסמכויות, וזאת ראיה לכאורה שגם ישראל צריכה לנהוג כך. מי שטוען אחרת צריך לשכנע אותי שיש כאן מקרה מיוחד, ואני לא שמעתי נימוק שישכנע אותי שאנחנו צריכים להיות בודדים בעולם באיחוד הסמכויות האלה.
"דבר שני זה שלממשלה, כמו לכל אזרח, יש זכות שיהיה לה עורך-דין שיגן עליה, ולא יהיה בבוקר שותף לה בדיונים ואחר-הצהריים מעמיד את חבריה לדין. לפושעים יש זכות שיהיה להם עורכי דין, אז גם לממשלה מגיע.
"הדבר השלישי והחמור מכול הוא זה שיש ניגוד-עניינים בין שני התפקידים. קשה לתאר ניגוד-עניינים גדול מאשר בין היועץ המשפטי לממשלה, שצריך לתת לה חוות-דעת, לבין מי שצריך להעמיד לדין את חבריה. יש חשש גדול מאוד שניגוד-עניינים זה ישפיע גם על פרקליט המדינה וגם על היועץ המשפטי.
"התנאי היחיד שלי לפיצול הסמכויות הוא, שהתובע הכללי ייהנה ממעמד של שופט, שהממשלה והפוליטיקאים לא יוכלו לגעת בו, לקצר את כהונתו או להוריד מדרגתו, ושמו יוצע ע"י ועדה עצמאית. בכך אני מבטיח את אי-התלות שלו.
* מי צודק בוויכוח נאמן-מזוז-לדור?
"זה מצער שארבעה שרי משפטים - ציפי לבני, חיים רמון, דני פרידמן ויעקב נאמן - כולם התחילו בהתנגשות עם קבוצה של עובדי ציבור ומשרד המשפטים. זה דבר לא טוב לדמוקרטיה הישראלית ולא לשלטון החוק. אבל אני לא מאשים את נאמן. להיפך, אני חושב שהיועץ המשפטי ופרקליט המדינה צריכים להבין שבעניינים של מדיניות, להבדיל מעניינים של תביעה ספציפית זו או אחרת, הכנסת היא המכריעה.
"המכתב ששיגר לדור, כשלעצמו, הוא בסדר, מה שמאוד לא בסדר זה הפצתו בתפוצת נאט"ו לכל הפרקליטים. יש לו זכות להביע את עמדתו, אבל הפצת המכתב למאות פרקליטים היא חצייה של קו אדום, וקריאת תיגר על סמכות השר, וזה לא בסדר. צריך לגמור את הפרשה הזו בכך שלדור יתנצל בפני השר והשר יימנע מלנקוט צעדים נגדו. לא הייתי ממליץ שזה יוביל לפיצוץ. יש לנו צרות אחרות בימים אלה.
"אני גם לא מקבל את טענת מזוז, שרפורמת נאמן תוביל להחלשת מעמד היועץ והפרקליטות ולפוליטיזציה של התפקיד. אין הוכחה לכך וזה הטלת האשמות ללא בסיס. ממשפטן ואיש חוק צריך לתבוע שכל האשמה פומבית תהיה מגובה בראיות. אני מתנגד לסאב-טקסט החוזר ונשנה של היועץ המשפטי לממשלה שבו הוא מנסה להטיל כתם על הפוליטיקאים. הפוליטיקאים הם נבחרי ציבור והוא לא. ברור שצריך להילחם ולהעמיד לדין כל פוליטיקאי שחטא והוא מושחת. אבל להגיד שלנבחרי ציבור אין שום סמכות בעניין מדיניות משפטית זה דבר חמור. זה תהליך של דה-לגיטימציה של הדמוקרטיה.
"פעם אמרתי שהיועץ המשפטי לממשלה דומה ללואי ה-14, מכיוון שאין שום מגבלה על סמכותו, והוא בעצמו קובע את גבולות סמכותו. אבל אז נזכרתי שללואי ה-14 הייתה מועצת אצילים שמדי פעם הוא היה מתייעץ איתם. ליועץ המשפטי אין אפילו את זה".
פתיחת המכללות
"כבר כחבר-כנסת באופוזיציה העליתי את הרעיון להקים מכללות אקדמיות ללימודי משפטים. זאת הייתה רפורמה גדולה, מהפכה ממש, שהשלמתי כשכיהנתי כשר חינוך. בעיניי, המצב בארץ קודם היה נורא. הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות קלטו רק חלק קטן מהביקושים לפי מבחן איכות של מי שהצטיין בבחינות פסיכומטריות, ואלו היו צמרת החברה, בדרך-כלל האשכנזית. מי שהיו לו אמצעים ולא יכול היה להתקבל לפקולטה למשפטים בארץ, נסע לאנגליה, ואלה שלא היו להם אמצעים נשארו בארץ וקיללו.
"התקופה הזאת, שבה התקיימה סלקציה חמורה בכניסה לאוניברסיטאות, אחראית לאחת התופעות הכי אנטי-חברתיות שהיו בארץ וסיכלה את מגמות האינטגרציה בחברה. זאת בשעה שכל המערב הלך לדמוקרטיזציה של ההשכלה הגבוהה ולפתיחת הדלתות. אני החלטתי לפתוח את דלתות ההשכלה הגבוהה לשכבות יותר חלשות, וגם לפתוח את השוק. והתוצאה היא, שבשנת 2009 יותר מ-60% מהסטודנטים לומדים במכללות. זאת אחת המהפכות החברתיות הגדולות בישראל, שתניב פירות בלתי רגילים תוך זמן קצר מאוד.
"אני לא מסכים לביקורת על כך שהמכללות למשפטים גורמות להצפת שוק עורכי-הדין או מוציאות בוגרים לא מוכשרים מספיק לשוק, ומורידות את רמת המקצוע. זה אחד הדברים שמקוממים אותי בחברה הישראלית, שמעלים האשמות בלי לבסס אותן מחקרית.
"לא רק שאני לא מצטער על פתיחת המכללות, אני גאה בזה. בגלל הצעד הזה אלפי ישראלים, בעיקר מהשכבות הנמוכות, זוכים להשכלה גבוהה. אילולא הקמת המכללות היו לנו 100 אלף סטודנטים פחות. יש הרבה נוסטלגיה לעבר שאין לה שום ביסוס. אומרים 'פעם היו אוניברסיטאות'. פעם 2% מהאוכלוסייה הגיעו לאוניברסיטאות. אולי הייתה רמה גבוהה, אבל זו רמה של אליטה מצומצמת ואנחנו לא רוצים חברה כזאת אליטיסטית. אנחנו רוצים חברה דמוקרטית עם שוויון הזדמנות".
הישגים
"קרה לי דבר שהוא נדיר בהיסטוריה האנושית: הצלחתי להעביר שני פרקים מהחוקה בצורת חוקי יסוד בישראל (חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, א' ל"ו), למרות התנגדות הממשלה, בהצעת חוק פרטית של חבר-כנסת בודד. זה קורה פעם ביובל. בצד הרפורמה בחינוך, החקיקה הזאת היא כמו שאומרים האנגלים 'הנוצה בכובע שלי'. פסגת ההצלחה שלי היא המהפכה החוקתית, שריון זכויות האדם בחוקי יסוד.
"אני חושב שזה שינה את אופייה של ישראל. בפורומים בינלאומיים אנחנו מציגים בגאווה את החוקים האלה. הניסוח שלהם הוא מודרני-ליברלי ושם את האדם בראש. זה חלום שלי שהתגשם. לו 25 שנה בפוליטיקה היו מגויסים רק לעניין המשפט הראשון בחוק יסוד כבוד האדם ('זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל'), זה היה שווה".
בג"ץ
"הייתי חבר בוועדה למינוי שופטים בראשותו של השופט בדימוס יצחק זמיר, וכבר אז אמרנו שברגע שבג"ץ הוא בית משפט חוקתי שמבטל חוקים, ההרכב שלו חייב להיות יותר ייצוגי, ושהוא צריך לשקף את הגוונים השונים בחברה הישראלית. אני לא חושב שהרכב ביהמ"ש העליון כפי שהוא היום הוא ייצוגי. הוא יותר ייצוגי ממה שהוא היה בעבר, במיוחד לאחר מינוי שופטים משורות עורכי-הדין, אבל הוא עדיין לא מספיק ייצוגי. ישנם מגזרים שלא מרגישים שזה ביהמ"ש שלהם, ויש תחושה שלא נעשה ניסיון מספיק לגוון את הרכב השופטים ולמנות שופטים עם השקפת עולם שונה מאלו המכהנים היום. הציבור בארץ מפולג ושסוע, ויש לחלקים נרחבים ממנו הרגשה שהרכב השופטים לא מספיק מגוון".
* אילו מגזרים לא מקבלים ייצוג בבג"ץ?
"צריך לעשות כל מאמץ למנות שופטים מקרב יוצאי עדות המזרח. אני רואה בזה חשיבות גדולה. הייתי מאוד מוטרד מזה שבקרב המועמדים בסיבוב האחרון לא היה אפילו מועמד אחד מעדות המזרח. אני לא מדבר על ספרדים ועל נוסח תפילה, אלא על הדור שעבר כאן את השנים הקשות במעברות. דור שחווה את הקמת המדינה מזווית שונה. זו בכלל צריכה להיות שאיפה כללית - לעשות מאמץ גדול לשתף את כל חלקי החברה בתפקידים שנחשבים לאליטיסטיים. פרופ' מני מאוטר כתב מאמר על כך, ואני שותף לדעתו".
כתיבה
"ביום שפרשתי מהכנסת נכנסתי הביתה, לקחתי גיליון נייר ועט וכתבתי את המשפט הראשון מתוך הרומן הראשון שכתבתי 'השמיכה'. בשנים האחרונות כתבתי שלושה רומנים וספר אחד, האחרון שלי, של סיפורים קצרים. כנראה, יצר הכתיבה בער בי כבר הרבה שנים קודם לכן, אבל לא חשבתי שאיש ציבור צריך לכתוב ספרות יפה.
"היום אני כותב כל הזמן, אפילו כשאשתי מתלבשת לקראת יציאה לקונצרט אני יושב בחדר העבודה וכותב. ספרות יפה אני כותב בכתב-יד וספרות משפטית במחשב. המחשב שלי תמיד דולק והמחברת תמיד פתוחה. אני כותב כל הזמן מפני שהכול כבר כתוב לי בראש, ואני רק צריך לתרגם את זה לדף".
סדר יום
"אני מתעורר כל בוקר ב-6:30 ופותח את היום בשחייה בבריכה. ב-8:30-9:00 אני נוסע למשרדי במרכז הבינתחומי, ומתחיל לנקות את המחשב מאימיילים. אח"כ יש לי פגישות עם סטודנטים, הכנה להרצאות והרצאות. את הכתיבה אני עושה בעיקר בבית, בערבים ובלילות. ב-17:00 בערך אני מגיע הביתה ומתחיל לכתוב, כתיבה מקצועית או ספרותית. אני לא צריך השראה, לא מחכה למוזה או להיות במצב-רוח של כתיבה, בגלל זה יש לי הספקים גדולים בכתיבה. אני כותב כמו שנגר עושה רהיט. יש לי עבודה ואני צריך לגמור אותה. אם אנחנו לא יוצאים, ב-22:00 בלילה אני מפסיק לכתוב. אני עובד מ-8:30 בבוקר עד 22:00 בלילה כמעט כל יום".
פנאי
"בשעות הפנאי אני קורא הרבה ושומע מוזיקה. רוני ואני אוהבים מאוד קולנוע, מוזיקה ואופרה. אנחנו לא יוצאים הרבה, אבל אנחנו לא מוותרים על אופרה וקונצרטים ואם יש סרטים טובים אנחנו עושים מאמץ לראות אותם. לעומת זאת, לצפייה בטלוויזיה אני לא מקדיש יותר מדי זמן".
ספורט
"כל יום, חוץ מיום ראשון, אני פותח את הבוקר בשחייה בבריכה. זה גם כושר וגם רגיעה. זה כמו מדיטציה בשבילי ונותן לי מרץ לכל היום. בנוסף, אני מתעמל פעם בשבוע בחדר כושר או בבית ועושה הליכות פה ושם. אני אוהב ספורט".
קריירה חלופית
"הייתי רוצה לעסוק בתחום הקולנוע, לכתוב תסריטים או להיות במאי סרטים. אבל בגילי מילאתי מספיק תפקידים. אני סופר, משפטן ופוליטיקאי-לשעבר. אין לי שאיפות נוספות. כעת אני רוצה רק להמשיך בקריירה של האקדמיה והכתיבה הספרותית. בני אדם הם כמו בניינים רבי-קומות שיש בהם מרתפים חשוכים מצד אחד ומרפסות מוארות מעל. אני מאושר ששפר חלקי ואני יכול לנצל את כל הקומות".
פרישה
"סדר היום העמוס שלי מעייף, אבל הבטלה מעייפת עוד יותר. אותי הרבה פחות מעייף להיות פעיל כל הזמן מאשר להתבטל. אני לא מסוגל לנוח. יש לי מנוע פנימי שלא נותן לי מנוח. למרות שאני בגיל שצריך לפרוש, אני לא מסוגל אפילו לחשוב על זה. אני מאוד נהנה מהדברים שאני עושה וזו ברכה בעיניי". *
רזומה
* אישי: פרופ' אמנון רובינשטיין (78), נולד ומתגורר בתל-אביב. נשוי לרוני, עו"ד לשעבר ומנהלת עסק משפחתי, אב לשניים וסב לארבעה
* קריירות: משפטן, פובליציסט, סופר ופוליטיקאי לשעבר. כיהן כשר התקשורת, שר המדע, האנרגיה והתשתיות וכשר חינוך. היה גם יו"ר ועדת הכלכלה, ועדת חוקה, חוק ומשפט והוועדה לביקורת המדינה. כיום סופר ופרופ' מן המניין במרכז הבינתחומי הרצליה
* הישגים בולטים: אחד מ"אבות המשפט החוקתי בישראל". ממחוקקי חוקי היסוד להכרה בזכויות אדם בישראל וחתן פרס ישראל למשפטים לשנת 2006; כיהן כדיקן הראשון של ביה"ס למשפטים באונ' ת"א, כשהיה בן 32 בלבד
כתבות
ני"ע
