ב-1952 הגיעה לישראל מקנדה אישה מיוחדת במינה, בטי דובינר. היא הגיעה עם בעלה איש העסקים, סם דובינר. כשפגעה מגיפת הפוליו בכ-3,000 ילדים ביישוב הקטן, גייסה בטי את כל מרצה ומכריה כדי לסייע לילדים אלה ולמשפחותיהם, שחלקם הגדול היו עולים חדשים.
דובינר הקימה את ארגון איל"ן שפרס סניפים בכל הארץ, ובאמצעותו הגיעה לכל ילד ומשפחה שנפגעו וסייעה להם. דובינר הניעה שני מהלכים חשובים: היא גייסה את כל אנשי העסקים ביישוב הקטן והטמיעה כבר אז את המושג עזרה לקהילה; מספר שנים מאוחר יותר היא "ייבאה" את מפעל "מצעד הפרוטות", שהביא לשינוי חברתי ולעיצוב פניה של המדינה בכך שרתם את כלל הציבור למען הקהילה.
המודל שהובא מארה"ב הקפיטליסטית טמן בחובו פרדוקס עצום. עזרה לזולת וסיוע לנזקקים הם ערך חברתי חשוב, אך עצם השתתפות הציבור בסיוע כגון זה "משחררת" את המדינה מדאגה לאזרחיה הנזקקים.
מדי שנה חלה ירידה בתמיכת הגורמים הממשלתיים בעמותות. המדינה "שמחה" להשתחרר מאחריות ומקווה כי "הסוס יתרגל לשתות פחות ולבסוף אולי לא לשתות בכלל". הדבר הגיע לידי אבסורד, ותקופה ארוכה לא מונה שר הרווחה בממשלות ישראל.
מצב זה פסק עם מינויו של השר יצחק הרצוג המחוייב לנושא הרווחה. אנו באיל"ן מרגישים בתפנית חיובית מהותית ואף בגידול תקציבי מסוים.
חשיבות המגזר השלישי גדולה מאד, אך הגידול בכמות העמותות בארץ אינו הגיוני, ולמעשה מרמז על פשיטת-רגל מוסרית ותפקודית של ממשלת ישראל. את זאת רואים בשטחים רבים: ברווחה, בחינוך, בתמיכה בצבא ועוד. האם הגיוני שיאספו תרומות בכדי לרכוש אפודים קראמיים לחיילים? האם זה לא תפקידה של המדינה?
מי שהכיר את עבודתי בכנסת ה-16 אינו יכול לחשוד בי בראייה כלכלית סוציאליסטית. גם בתפקידי כיו"ר איל"ן אני עדיין מאמין בכלכלה חופשית ומאמין כי המדינה צריכה לעודד יציאה לעבודה של אלה היכולים לעבוד ולעודד לעצמאות כלכלית של הפרט - אך יש להפסיק את התמיכה בפרזיטים המקבלים קצבאות ואינם תורמים דבר, והכל מטעמים של קואליציה רחבה. פיזור כספים קואליציוניים מיותרים מותיר אוכלוסיות נזקקות ללא מענה.
זה המקום בו צריכה המדינה לקבל אחריות. כשם שאזרחי המדינה חייבים לה את נאמנותם, לרבות שירות בצבא תשלום מסים כחוק ועוד - המדינה חייבת להגן על אזרחיה ולא רק בעתות מלחמה. המסים הנגבים מאיתנו לא נועדים לסבסד פרזיטים אלא לתמוך, לשמור ולדאוג לאיכות חייהם ולעתידם של אלה שגורלם לא שפר.
ממשלת ישראל מעודדת הקמת עמותות חדשות ואף מתקצבת אותן. הדבר דומה בעיני להפרטת שירותי הרווחה על-ידי המדינה מבלי לקחת האחריות.
אני מאמין כי מדיניות כלכלית נכונה יותר שתעודד יציאה לעבודה וחינוך לעצמאות כלכלית תוך הפסקת חלוקת מתנות מיותרות לאלה הנהנים מהסדרים קואליציוניים תגביר את צמיחת המשק, תגביר את גביית המסים ובכך תאפשר העברת משאבים גדולים יותר לאלה שאכן זקוקים לתמיכה. הממשלה תכיר באחריותה לרווחת אזרחיה, וכערך מוסף תזכה באמון והערכה רבים יותר של בוחריה.
הכותב הוא מנכ"ל אמד ויושב ראש איל"ן
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.