מאבדים נתונים

לפני שמונה שנים התרחש בביירות מאורע קטן ופאתטי, שהזכיר עד כמה הפוליטיקה סימאה את עיני המזרח התיכון: לבנון אסרה את הכניסה על משלוח של מעבדי אינטל. על אחד הקרטונים שורבטה הכתובת, "ציונים, לכו הביתה!". זה מה שעשו במזרח התיכון בקיץ 2001, טיפה לפני המגדלים התאומים. במקומות אחרים התשובה לטכנולוגיה מתקדמת הייתה טכנולוגיה מתקדמת. במזרח התיכון התשובה הייתה גראפיטי על קרטונים.

השיניים שנחרקו אז בביירות, נחרקות עכשיו בהרבה מקומות אחרים. בכל רחבי האינטרנט נשמעת הקריאה להעניש את אינטל על מעבדי נחלים שלה ועל הקריה בקריית גת ("הנכבה בפנים", כותב אחד באתר "האינתיפאדה האלקטרונית", בפרפראזה ברורה על סיסמת פרסומת ישנה של אינטל. הוא מספר על הכפר הערבי שהיה שם לפני 1948). ההתאנות לאינטל היא חלק מן המאמץ לארגן חרם כלכלי על ישראל, על מנת להביא את "מדינת האפרטהייד" אל קצה. סוף-סוף, איך תוכל המדינה הזו להסתיים, אם מציון יצא Quad-Core i7?

המסע הזה צובר תנופה, ומעניק חיים חדשים לנוסחת המדינה הדו-לאומית. בטווח הארוך, מן המסע הזה נובעת הסכנה הגדולה ביותר לשלומה של ישראל. היא לא תוכל להוסיף ולהיות, אם מעמד בינוני משכיל בארצות המערב יפנה נגדה. ניסיון דרום אפריקה לימד את כל מחרימי העולם, שאין אמצעי אפקטיבי יותר להחלשת כוח העמידה של חברה במצור מאשר הפסקת ההשקעות הזרות.

מה שמביא אותי אל מאורעות השבת שעברה בשערי מפעל אינטל בירושלים. כנופיות של אברכי משי השביתו את מנוחת השבת, כדי לתקוף את חילול השבת באינטל. זה כנראה מה שאנשים צעירים עושים, כאשר אין פורקן אחר לפרצי ההורמונים בגופם.

מה יקרה אם ענן הריקאציה השחור הזה יוסיף להתחשר? מה יקרה אם גדודי הסער האלה יחזרו ויתקפו את מפעל אינטל שבת אחר שבת? לא קשה לנחש. אינטל אינה עושה עסקים מפני שיש לה סנטימנטים, היא עושה עסקים כדי להרוויח כסף. הזמן האחרון לא היטיב איתה כל-כך: קנס עצום מידי האיחוד האירופי, הסדר אנטי-מונופוליסטי יקר להחריד עם המתחרים מ-AMD (שכסף מן המפרץ הפרסי זורם אליהם). אינטל לא תשמור אמונים לירושלים. יזמים קפיטליסטיים פירקו את מפעליהם ועזבו על עניינים קלי ערך מאלימות דתית.

הטליבאן באברכיסטן

אפשר להגיב על ההסתה הדתית נגד אינטל במשיכת כתפיים. סוף-סוף, הישראלים פיתחו עור עבה. הם יתקשו להשתכנע שאלימות השבת הזו חמורה יותר מכל אלימות שבת אחרת. לאינטל יש הרבה יותר מדי סיבות להישאר. אבל מה היה קורה אילו התברר שאינטל אורזת, ועוברת אל מחוז נידח בסין; שבו הממשלה לא רק תסבסד, אלא גם תוסיף לזייף את שערי החליפין למען מי שמכינים את דוחותיהם הרבעוניים בדולרים של ארצות הברית?

זה יהיה אסון. אסון כלכלי, אסון חברתי (לרבבות התלויים, במישרין או בעקיפין, בנוכחות אינטל), אסון מדיני, אסון מורלי. או אז משמרות השבת המהפכניות של ירושלים יהיו ראויות לעיון קצת יותר מעמיק. אם חברה מגיעה למסקנה, באמצעות מוסדותיה היציגים, שאלמנטים של האוכלוסייה מסכנים את ביטחונה, את שגשוגה, אולי אפילו את המשך קיומה, האין לה הרשות להתגונן מפניהם?

הבה נהיה רציניים. מה אפשר לעשות? להטיל משטר צבאי על אברכיסטן? להפסיק את הסובסידיות? לפזר את המדרסות? להוציא את הניאו-טליבאניזם היהודי אל מחוץ לחוק? לא אופציה. אפילו לא אופציה. קשה להיזכר איזו חברה דמוקרטית עשתה דברים כאלה, ונשארה דמוקרטית. טורקיה? לא. היא לא הייתה דמוקרטית כאשר אסרה מלחמה על הדת המאורגנת. למען האמת, היא הייתה קרובה אל המודלים הפשיסטיים של אירופה. הדיקטטורה הטורקית, בין 1923 ל-1946, קמה כדי להציל את הטורקים. אילמלא קמה, מותר לשער שבגבולות הרפובליקה הטורקית של ימינו היינו מוצאים שורה של מדינות עצמאיות, או חצי-עצמאיות, שרובן היו שייכות ללא-טורקים. ספק אם הייתה לשון טורקית מודרנית, ספק אם הייתה מתפתחת זהות טורקית לאומית. הארמנים, היוונים, הכורדים והצ'רקסים כנראה לא היו מצטערים, אבל זה עניין אחר.

ההצלחה להקים מדינת לאום טורקית חילונית על הריסות הקיסרות המוסלמית העות'מאנית הייתה מן ההישגים הפוליטיים הגדולים במאה ה-20. מייסד המדינה הזו, מוסטפא כמאל "אטאטורק", הפך לאל לכל דבר בדת אזרחית, יעד של סגידה, כמו קיסרי רומא העתיקה. מורשתו נמצאת עכשיו בנסיגה. הממשלה הניאו-איסלאמיסטית (אולי בעצם "ניאו-עות'מאנית") שונאת את אטאטורק. אם היא תאריך ימים - והיא כנראה תאריך - היא תתחיל להוריד את דיוקנאותיו מן הקירות. היא תתקשה, לעומת זאת, להחזיר את הגלגל לאחור. רק מהפכה טוטליטרית תוכל לפרק את מורשתה של מהפכה טוטליטרית אחרת.

התחלות ואתחולים

מה אפשר אפוא להסיק מזה? שאפשר להשעות את החיים הדמוקרטיים עשרים שנה בערך, כדי לאפשר התחלה רציונלית יותר של דמוקרטיה? לא. כאשר טורקיה כוננה משטר רב-מפלגתי, לאחר מלחמת העולם השנייה, היא לא התחילה עידן דמוקרטי. היו בה לפחות שלוש הפיכות צבאיות, תלוי איך סופרים, והרבה יותר משלוש התערבויות ישירות של הצבא בפוליטיקה. היו בה גלים של דיכוי, היו בה רציחות פוליטיות, ראש ממשלה אחד נתלה, היו בה אלמנטים של מלחמת אזרחים.

אבל גם חברות דמוקרטיות מובהקות יותר מטורקיה היו זקוקות להתחלות, או לאתחולים, שהיו בהן מידות ניכרות של כפייה ושל עיליתנות (אליטיזם). החוקה האמריקאית המהוללת, שנכנסה לתוקפה ב-1788, הייתה לאמתו של דבר פוטש נגד קודמתה הלא מוצלחת. אלמלא הפוטש ההוא, ספק אם ארצות הברית הייתה מאריכה ימים, ובוודאי לא הייתה נעשית מעצמה גלובלית.

אני קורא ריאיון ברשת עם חבר הכנסת ניצן הורוביץ, המעיד על עצמו שיש לו הערצה גדולה לאטאטורק. הריאיון מתפרסם באתר הנקרא על שם מוסטפא כמאל (israelikemalist.wordpress.com), בכותרת "דרוש כמאליזם ישראלי". מה הייתי מעדיף? שבמקום להגיד "אטאטורק" הורוביץ יגיד "גאמבטה" (Gambetta). ליאון גאמבטה היה מראשוני המנהיגים של הרפובליקה השלישית הצרפתית בשנות ה-70 של המאה ה-19. הוא היה דמוקרט. ב-1877 הוא הכריז מלחמה על הדת המאורגנת בצרפת. יותר מכל בני זמנו הוא הטה את הרפובליקה נגד השפעתה העצומה של הכנסייה הקתולית. בלעדיו צרפת הייתה מתקשה להפוך למדינה מודרנית.

מהי אם כן המסקנה? גאמבטיזם במקום כמאליזם? מה חבל שקשה להסיק מסקנות. מלחמתם של מייסדי הרפובליקה השלישית נגד הדת זרעה את זרעי הפורענות. פילוג עמוק בחברה הצרפתית הניב את פרשת דרייפוס, את הקיטוב הפוליטי והרעיוני שבין שתי מלחמות העולם ולבסוף את משטר וישי.

כל-כך ברור שהגנת אינטל נגד כנופיות המשי היא אינטרס לאומי מן המדרגה הראשונה. השאלה היא עד כמה חזקה יכולה להיות היד החזקה. ובלבד שהיא תהיה חזקה.**

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com