תהיי כלה ותשתקי

הבחירה בסגנון ריאליסטי נראית לי לפעמים לא הומאנית. למה לא הומאנית? כי במקום להשתמש במצלמה, בפסקול, בעריכה או בתאורה, על מנת לשקף את החוויה האנושית הפנימית, הקולנוע הריאליסטי מעדיף להתמקד בחיצוני. הוא לא מתייצב לצד הגיבורים, במקום הגיבורים, אלא מסתכל עליהם מבחוץ.

מ"המציאות האובייקטיבית", שבעצם איננה מציאות אובייקטיבית כלל, אלא רק המבט הקר של מכשיר. והסגנון הזה מעצבן עוד יותר כשהוא מלווה באידיאולוגיה, לפיה צריך לייצג את "האמת" על המסך. לא משנה כמה רעידות מצלמה אותנטיות תכניסו לסרט, זה לא יקרב אותו לאמת. ואם המציאות כל-כך חשובה, למה בכלל לכתוב תסריט ולהשתמש בשחקנים?

קשה שלא לפתח אמתפיה כלפי הדמות הראשית. "השתיקה של לורנה"

אבל אם כבר להשתמש בריאליזם, צריך שתהיה סיבה טובה: יחסי גומלין מעניינים בין הסגנון והסיפור. כמו ב"המתאבק", למשל (סרט שמושפע מהאחים דארדן). שם הסגנון מאוד מציאותי ומחוספס, עם מצלמה רועדת ואור יום וכל המאפיינים המתבקשים. אבל הסגנון מנוגד באופן דרסטי לעיסוק הזוהר של הגיבור ולדמותו המוגזמת, וכך קורה שהמבע בעצם שם דגש על חוסר ההתאמה של הגיבור לחיים שאליהם נקלע.

דוגמא נוספת היא סרטים כמו "פעילות על טבעית", "קלוברפילד" ו"פרויקט המכשפה מבלייר". גם בסרטים כאלה המבע הריאליסטי יוצר סתירה בין שני עולמות: העולם המיתי של שדים ומפלצות, מול העולם היומיומי שאנחנו מכירים. שתילת העולם הבדיוני המאיים בלב העולם המציאותי יוצרת מפגש מעניין, שמעצים (לפעמים, ברגעים הטובים) את האימה.

ב"השתיקה של לורנה" אין שום מפגש בין עולמות, והמבע לא מדגיש דבר. הסיפור, כאמור, הוא דרמה ריאליסטית נוקבת: סיפורה של לורנה (ארטה דוברושי החמודה), צעירה אלבנית שמסתבכת בתרמית נישואים פיקטיביים בבלגיה.

לורנה יודעת שעומדים לרצוח את בעלה (ג'רמי רנייה) שהעניק לה אזרחות בלגית, כדי שהיא תוכל להינשא מיד למאפיונר רוסי עשיר ולזכות גם אותו באזרחות. היא מתלבטת אם לשתוק ולהמשיך בתוכנית, שתעניק לה כסף וחיים חדשים, או למרוד ולנסות למנוע את הרצח.

למרות שזהו סרט מאופק יותר מסרטיהם הקודמים של האחים (המצלמה יציבה יותר, בעיקר), עדיין יש תחושה מטרידה בתחילתו, כאילו אנחנו צופים בחיקוי מתאמץ מדי של "האמת". יש סיבה שבגללה חייבים להתבונן באותה לורנה כשהיא אוספת את החפצים שלה בשקית ניילון במשך דקה? לראות אותה בעירום פרונטלי בסצנה כמעט נצלנית? למה, כי האחים דארדן החליטו שכך נראה קולנוע שלא משקר?

אלא שאחרי ההסתייגות הראשונית, מגלים שמדובר באחד הסרטים היותר קומוניקטיביים של האחים. קשה שלא לפתח אמפתיה כלפי לורנה (לא מעט בזכות דוברושי, השחקנית), והדרך הנוגעת ללב שבה היא מתמודדת עם הדילמות המוסריות והאשמה. ככל שהסרט מתקדם, ההתנגדות שוככת מול הסיפור והמשחק הסוחפים, ומול התפתחות מפתיעה בעלילה ושתי סצנות מעולות (אחת על רחבת ריקודים, השנייה ביער).

ב"השתיקה של לורנה" יש מעט מאוד חמלה, אבל מספיק כדי להפוך אותו לסרט נגיש, ולא רק לתרגיל במציאות אכזרית.

"השתיקה של לורנה". בלגיה 2008. 110 דקות. במאים: ז'אן פייר ולוק דארדן. שחקנים: ארטה דוברושי, ג'רמי רנייה, פבריציו רוניון * אחד הסרטים היותר קומוניקטיביים של האחים דארדן

עניין של טעם:

"2012"

אין שום רע בלצפות בעולם נחרב בפסטיבל אפקטים מרהיב, אבל קצת כמו "9", עדיף לו "2012" היה אוסף היילייטס קצר, במקום להימשך כמעט שלוש שעות ולגרור בדרך סיפור קלישאתי ומטופש. בכל זאת, האפקטים מגניבים.

התרחקו מ:

"9"

הנה סרט עם יופי של סגנון, אבל בלי סיפור בכלל. "9" מבוסס על סרט קצר שהורחב בכוח לסרט באורך מלא, ובהיעדר עלילה ראויה, הפך ליצירה חלולה ומייגעת שמתעסקת רק בחיצוני.