תודעה עודפת

בקיץ 1989, חודשים מספר לפני איחוד גרמניה והתפרקות בריה"מ, פרסם ההיסטוריון פרנסיס פוקויאמה מאמר אייקוני בשם "קץ ההיסטוריה". פוקויאמה טען, שהדמוקרטיה הליברלית היא המשטר המנצח בהיסטוריה והיא בדרכה להיטמע באומות העולם כצורת הממשל הסופית. ניצחון הדמוקרטיה על כל צורות המשטר האחרות מבשרת, אליבא דפוקויאמה, את 'קץ ההיסטוריה' של ההתפתחות הפוליטית.

20 שנה לאחר 'קץ ההיסטוריה', התזה של פוקויאמה נראית הזויה. אירועי ה-11 בספטמבר 2001, אל קאעידה, הטאליבן, המלחמות באפגניסטן ובעיראק, שבריריות פקיסטן, האיום האיראני, ההקצנה האסלאמית בטורקיה, הלאומנות הרוסית של פוטין, ההתגרויות של קוריאה-הצפונית והאיתנות של שלטון המפלגה הקומוניסטית בסין - כל אלה, כך נראה, מעמידים באור נאיבי, את חגיגת הניצחון ההיסטורי שפוקויאמה הפיק לדמוקרטיה הליברלית.

האם הדמוקרטיה בנסיגה?

בספרו "האלטרנטיבה במזרח אירופה" מסביר הוגה הדעות, רודולף בארו, מדוע המדינה והכלכלה המזרח-גרמניות נועדו לקריסה. המשטר הקומוניסטי של אולבריכט והונקה היה חייב להקנות לנתיניו השכלה ומיומנות טכנולוגית וטכנית עד לדרגה מסוימת על מנת שמזרח גרמניה תוכל לתפקד.

אך מעבר לתקרת הזכוכית, המשטר אסר על אזרחיו לחקור, לשאול או ליזום. לכן, "בשעה שהקומוניזם יצר מאסה ענקית של 'תודעה עודפת', הוא לא מצא כל דרך לתעל ולהפיק תועלת מהאנרגיה הזאת לבד מהניסיון לבולמה, לפזרה ולבסוף לדכאה" (כריסטופר היצ'נס, אטלנטיק מגזין, 04.2009).

התיאור של בארו מסביר את ההוויה הסינית כיום. 20 שנה לאחר אירועי טיינאנמן, נראה שהמפלגה הקומוניסטית בסין נהנית משלטון יציב. הכלכלה צומחת בקצב מטאורי של כ-9% בשנה, ואין למשטר אופוזיציה. במקביל, רמת החיים עולה בהתמדה, האוכלוסייה נחשפת יותר ויותר למידע למרות חסימתו ע"י השלטון, ונוצרת מאסה ענקית של "תודעה עודפת" באוניברסיטאות, בכלכלה החופשית וביזמות הפרטית.

המפלגה הקומוניסטית מגלה לחרדתה כי 'התודעה העודפת' היא חרב פיפיות: ככל שהיא תורמת לחוסנה המדעי והכלכלי של סין, היא גם מחדדת את הבעייתיות של הצדקת השלטון ושל המשך הדיכוי של כוחות אופוזיציוניים. הנשיא הו ג'ינטאו וחבריו להנהגה מנסים לחסום את 'התודעה העודפת' באמצעי פיתוי ודיכוי, אך, כפי שבארו הדגים לגבי מזרח אירופה, משיצא שד החופש מבקבוק הכלכלה והמשטר הריכוזיים, אין דרך להחזירו.

באיראן, 'התודעה העודפת' הוציאה את ההמונים לרחובות טהרן באמצע יוני להפגנות נגד הונאת הבחירות. כפי שציינה רופאה לרוג'ר כהן, כתבת 'ה"ניו יורק טיימס", "אחד ההישגים של מהפכת 1979 היה הפצת ההשכלה באיראן.

אנשים היום הרבה יותר מודעים למה שקורה. מוסאווי ילך עד הסוף" (19.06.09). נדמה, אמנם, שכוכבו של מוסאווי דעך, אך ההתנגדות העממית למשטר האייתוללות מסרבת לגווע. 'התודעה העודפת' נעה באיטיות מתחת לפני השטח כמו לוחות טקטוניים שהתנגשותם תחולל את רעידת האדמה הדמוקרטית באיראן.

הכותב הוא יו"ר כלמוביל ישראל