איבדנו את טורקיה

אם ישראל פיתחה במרוצת השנים נטייה לפקפק בנאמנותם של ידידיה, אין זה מפני שיש לה פרנויה. בגידה היא מוזיקת הרקע כמעט בכל הפלירטים הפוליטיים, כמעט בכל האהבות האסטרטגיות שהיו לה. כמה לבבות נשברו, כמה ציפיות הופרכו, כמה דוקטרינות נקרעו לגזרים מאז 1948. זה היה צריך להכין את ישראל לכל הבאות. אבל ישראל מתקשה עכשיו להודות שהיא איבדה את טורקיה.

ההכחשה התחילה עוד ב-2002, כאשר מפלגה ניאו-איסלאמיסטית עלתה לשלטון. שפע של נחמות ודברי הרגעה באו מדיפלומטים, מאקדמאים, מאנשי צבא, מאנשי ביון, מאנשי עסקים. הניאו-איסלאמיסטים הודיעו לכל מי שהיה מוכן לשמוע שהם לאמתו של דבר מפלגה שמרנית מודרנית, יצוקה באותן תבניות של, נגיד, הנוצרים-דמוקרטים בגרמניה. כן, היא קצת יותר מסורתית, אז מה; ומנהיגיה מאמינים באלוהים, מה יכול להיות רע בזה, אפילו במערב אירופה יש פה ושם כמה פוליטיקאים שמאמינים בו.

זה לא היה אפשרי מלכתחילה, בהתחשב בבית גידולם של המנהיגים. הם יצאו מחלציה של מפלגה, אשר דיברה בגלוי על כינון שיטה איסלאמית "מדעית". מנהיג המפלגה נהנה מנאמנות שהייתה אופיינית למסדר סופי (= צופי) יותר מאשר למפלגה פוליטית. ראש הממשלה הנוכחי של טורקיה היה פעיל במפלגה ההיא, כאשר נבחר לראש העיר של איסטנבול. נשיא טורקיה הנוכחי היה שר מטעמה בממשלות קואליציה בשנות ה-90. מנהיגיה האמינו, למשל, שעל שער הכנסת בירושלים מתנוססת מפה של ארץ ישראל השלמה, הכוללת את רוב טורקיה (שמעתי את הטענה הזו לפני הרבה שנים מפי סגן מנהיג המפלגה, שנעשה אחר כך שר המשפטים של טורקיה).

בהגיעם לשלטון, יעדם העיקרי של הניאו-איסלאמיסטים היה להתחמק מגורלן של מפלגות איסלאמיסטיות קודמות, שידו הארוכה של צבא טורקיה השיגה אותן. הצבא חושב את עצמו למגן המורשת הרפובליקנית החילונית. האיסלאמיסטים ידעו שיש להם רק תקווה אחת: לבלבל זרים - ולבלבל באמצעותם את הצבא.

פוליסת ביטוח אירופית

למחרת ניצחונם ב-2002, ממש למחרת, עוד לפני שכוננו ממשלה, האיסלאמיסטים התחילו חיזור אינטנסיבי אחרי אירופה. כל מה שהם רוצים, הם אמרו, זה להיות ארץ אירופית למהדרין, ובלבד שהאיחוד האירופי ימהר ויפתח את שעריו. הם ידעו שההתיימרות האירופית הזו היא פוליסת הביטוח היעילה ביותר שלהם מפני התערבות הצבא. החיזור אחרי אירופה עמד להעניק לאיסלאמיסטים ארכה מספיקה כדי להתחיל למקש את הדרכים העולות לאנקרה, מטאפורית כמובן. המשימה המשתמעת הייתה להחליש את עצמאותו של הצבא, לטהר אותו מבוגרי ההפיכות הקודמות, ולהבאיש בהדרגה את ריחו.

דמוקרט ליברלי יתקשה לרחוש אהדה לשיטות הפעולה של צבא טורקיה. הוא חולל שלוש הפיכות גלויות בין 1960 ל-1982. הפיכותיו הניבו גלי דיכוי וטיהורים פוליטיים. הצבא כפה על טורקיה פירוש אורתודוקסי של אהבת-מולדת, בהשראת האב המייסד אטאטורק (שמת ב-1938). במולדת הזו לא היה מקום למיעוטים לאומיים, ולא היה בה מקום לבירור ענייני של העבר. הכורדים, לפחות חמישית האוכלוסייה, אולי הרבה יותר, הורדו במשך שנים למדרגת "טורקים הרריים". מלחמה התנהלה תחילה נגד זהותם, נגד לשונם, נגד כבודם - ואחר כך התפתחה לעימות צבאי עם מחתרת כורדית רדיקלית, שרצתה לפרק את טורקיה.

אסונה של טורקיה הוא שההתנגדות לאורתודוקסיה של מוסטפא כמאל אטאטורק ושל הגנרלים לא באה מן הכיוון הליברלי. הפוליטיקאים החילוניים היו נרפים, אנוכיים ומעוטי חזון, ולא טרחו לנסות ולהבין את החברה שסביבם. הקרקע נשמטה והלכה, אבל הם עסקו בחתרנות הדדית, ונעצו סכינים זה בגבו של זה. ב-2002, האיסלאמיסטים קיבלו כמעט שני שלישים ממושבי הפרלמנט אף כי זכו רק בשליש מקולות הבוחרים. הסיבה: המחנה החילוני התפרק לגורמיו, ורק אחת המפלגות החילוניות הצליחה לעבור את אחוז החסימה הגבוה להחריד, 10%, שהגנרלים קבעו עשרים שנה קודם כדי למנוע את כניסתן של מפלגות איסלאמיסטיות לפרלמנט. איזו אירוניה מרה.

גנרלים בלי מלח

להלן התחיל הפרדוקס הטורקי המרתק: הניאו-איסלאמיסטים בשלטון ענדו לעצמם את התווית של מתקנים דמוקרטיים וליברליים, ומשכו לאירופה; הצבא נשאר המגן האחרון של הרפובליקה מפני האיסלאמיסטים. צריך להודות שהניאו-איסלאמיסטים אכלו את הגנרלים בלי מלח ובלי פלפל. קציני צבא בכירים עומדים עכשיו למשפט ראווה סנסציוני על קשר נגד הממשלה הדמוקרטית, והקצינים שאינם עומדים נמצאים בהתגוננות נואשת. הממשלה מתחילה להשוות את זכויות הכורדים. כשלעצמו זה מהלך מעורר הערצה, חוץ מזה שהוא מכוון לקעקע את הרפובליקה הכמאליסטית. האב המייסד האמין שכל מוסלמי בטורקיה הוא טורקי. הוא אסר כל רמז של התבדלות מדינית או תרבותית.

רק בחודשים האחרונים התחילו לשים לב במערב לשיטות הפעולה של ממשלת טורקיה מבית. לא זו בלבד שהיא מאסלמת את שירות המדינה ואת מערכת החינוך, אלא שהיא מאמצת את נוסחת ולדימיר פוטין במאמציה להשתיק יריבים פוליטיים. היא הטילה קנסות עצומים על קבוצת תקשורת חילונית, לכאורה עונש על פיגורה בתשלום מסים.

מדיניות החוץ של הממשלה האיסלאמיסטית מתיישבת בהחלט עם רצונם של רוב הטורקים: הסתייגות גוברת מן הברית האסטרטגית עם ארצות הברית, התקרבות אל מדינות מוסלמיות, הגבהה ניכרת של פרופיל בעניינים אזוריים. בחבילה הזו אין עוד לישראל מקום, בוודאי לא המקום שהועידו לה הגנרלים משנות ה-50 ואילך. בשנות ה-90, היחסים ההדוקים של ישראל עם צבא טורקיה התפתחו לברית אסטרטגית, והתנהלו פחות או יותר מחוץ לפיקוחן של ממשלות אזרחיות.

המעגל נסגר

קשה להיפרד מהרגלים, בייחוד כאשר הם הרגלים אסטרטגיים רבי תועלת. אבל אין טעם לדבוק בהם כאשר הם חדלים להיות מיוסדים על ציפיות מציאותיות. ישראל איבדה במרוצת השנים בעלי ברית אזוריים חשובים: איראן של השאה ב-1978; הנוצרים של לבנון מ-1983 ואילך; אתיופיה ב-1973, אחר כך ב-1990. הפגיעות היו קשות, אבל לא השתוו אל מידת פגיעתה של האבידה האיומה הזו.

אין מה לעשות. אין טעם להתפלל להתערבות צבאית מתקנת בטורקיה, סבירותה נמוכה מאוד. אין טעם לסמוך על שינויי שלטון בבחירות הבאות (2012), גם מפני שזה רחוק וגם מפני שזה מסופק. אין טעם להקצות לטורקיה משימות, כמו תיווך בין ישראל לסוריה. תפקיד כזה רק יחזק את מעמדה של הממשלה האיסלאמיסטית וישרת את חזונה האזורי.

טורקיה של מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים, עומדת להיות מעצמה ניאו-עותומנית. יהיה בה כנראה דגש קטן יותר על לאומיות טורקית, ודגש גדול יותר על איסלאמיות. יהיו לה יחסים הדוקים עם העולם הערבי, ויחסים הדוקים עם איראן. לא זו בלבד שהיא לא תהיה בעלת ברית, אלא שיש סיכוי ניכר שהיא תהיה יריבה פעילה.

במידה מסוימת, המעגל של המאה ה-20 נסגר והולך. והמזרח התיכון נראה ידידותי עוד פחות ממה שהיה.**

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com