רוק בטריינינג: נינט טייב משיקה מופע פורץ דרך

כשהכותרת הראשית של ynet הופכת ב-22:00 בלילה לכרטיס הזמנה להופעת רוק, אני מתקשה שלא להתרגש. בכל זאת, אתר החדשות של המדינה מבצע מהלך יוצא דופן: הוא משקיע זמן וכסף ותורם תרומה אדירה לקידום הרוק הישראלי.

וזה לא שלמה ארצי בקיסריה או עידן רייכל בהיכל התרבות, אלא מופע רוק נשכני, שחושף שירים חדשים, לא קלים לעיכול, עם הגיטרות והתופים, הזעקה המוחצנת והמיניות המתפרצת. כשכתבתי כאן, ב"גלובס", לפני שישה חודשים, שנינט טייב תוליך את מהפכת הרוק הישראלי, לא חזיתי בחלומותיי הוורודים ביותר שככה זה ייראה.

טמירה ירדני, השותפה למיזם, לא המציאה את הגלגל (יו 2 עשו את זה כבר ביו-טיוב), אבל היא עשתה זאת בצורה הכי אפקטיבית שאפשר להעלות על הדעת. מאז שאתר וואלה העביר את הופעתם של הבילויים בבארבי, חלפו מספר שנים ומאות דורות של טכנולוגיה. עולם האינטרנט הרחיב את גבולות הווידיאו, מהירות הגלישה המריאה, הצליל והתמונה התחדדו לבלי היכר, והקהל שאוהב להיות בבית יכול לקבל מוזיקה חיה בטריינינג ובגרביים.

חיבור בלתי-אמצעי

"מצתים בקהל ואני בבית". נינט

בלונדון, פברואר 2006, החל העידן החדש. סנדי תום, זמרת סקוטית, מאסה במרדפים אחרי אמרגנים ומפיקים, אז היא קנתה מצלמת רשת ומיקרופון, והודיעה שתופיע 21 ערבים ברציפות, באתר הבית שלה. בערב הראשון רשמה תום 60 כניסות, בשני 670, ואחרי שבוע לא פחות מ-70 אלף.

כל תעשיית המוזיקה הבריטית דהרה בעקבותיה. היא זכתה לכתבה בסקאי, הוחתמה בחברת תקליטים גדולה, והדיסק שלה, שיצא לחנויות ביוני, היה לרב מכר. תום שיקפה לנו את העוצמה פורצת הגבולות שבאינטרנט. אבל היזמים דממו מאז. הם התקשו למזג בין מוזיקה, טכנולוגיה וכסף. הם מיאנו להבין את הפוטנציאל העצום בחיבור הבלתי אמצעי, האינטימי, בין אמנים תאבי קהל לחובבי מוזיקה חדשה. ואז הגיעה נינט.

ב-23:00 ועוד קצת, במכנס שחור ובחולצת נצנצים, תחת תאורה תכלכלה, פסיכדלית, מעל יער של ראשים, כשהכיתוב הנחוש live מופיע על המסך משמאל, נינט ממריאה עם "עבדים". התמונה לא משהו, אבל הסאונד מעולה.

מישהי בבארבי מפוצצת את הרמקולים הבריטיים שלי ב"יקינטון", ומיד אחר כך מזריקה דיסטורשן ל"כלה", בחירה נועזת של שירי כוח, ישר לפנים, בלי הנחות. האורות מהבהבים וקשה להביט, אבל נינט מחפה על הכל בשירה הבוטחת, שנסמכת על הנגינה המיומנת של ברוך בן יצחק (גיטרות), מרק לזר (בס), יקי גאני (קלידים), ניר מנצור (תופים) ומאיה בליזצמן (צ'לו).

בחדר האינטימי שלי דנה ואני בוהים ונהנים ומקנאים במי שנמצא שם, בתל-אביב. כי דרך המסך אנחנו יכולים רק לדמיין את החום, הדחיסות והזיעה, ריח הסיגריות וטעמן המר של הבירות. את הקהל בקושי שומעים, ואפשר להניח שמיקרופונים נוספים היו מעצימים את החוויה.

נינט, בינתיים, עוברת לגיטרה, "מדברים" המקסים מפציע, ואפשר לקבוע חד משמעית שהוויכוח הסתיים. הכל אמיתי, מהוקצע, מחובר מהבטן. נינט היא נינט. היא לא מנסה להיות מישהי אחרת. היא אוהבת ומתמסרת. והיא רוקרית מהטובות ששמענו.

טשטוש גבולות

עשרות אלפי צופים, במדינות שונות על פני כדור הארץ, ללא גבולות של זמן ומקום, מקבלים אותה עכשיו ל-90 דקות קסומות. וכש"כלב" הדורסני מסיים לשעוט, אנחנו עוברים לסלון, אלסידי, 42 אינצ', האפקט מהמם, דיס מורטל קויל, "שלווה", תקלה ראשונה, אבל מיד חזרנו ל"כדור פורח", מצתים בקהל ואני בבית, תוהה אם במקום שהאינטרנט ייאבק בגודל של מופע חי, אולי ההופעה צריכה להתאים את עצמה למדיום: בחדר חזרות, באולפן הקלטות, במקלט, או בחדר, עם תאורה הולמת ותחושה של מופע ביתי אמיתי.

נינט, בכל אופן, מרגישה בבית. וב"איך לפעמים אני", של מאיר אריאל, מתכופפת לקבל אהבה מהצופים שיודעים את כל המלים. ספוטים מורחים את הצבעים, כחול ענן וורוד ליפסטיק, גם ביצוע אדיר לאדית פיאף מקבל זמן מסך, לא ברור כמה נשארו איתנו, כמה מסוגלים לשבת 90 דקות ברציפות מול מסך מחשב.

אבל מרינה מקסימיליאן בלומין, בשמלה צהובה ובחיוך רחב, חושבת על דברים אחרים. היא רוקדת סמוך לבמה, נינט מסירה חולצה, עוברת לתופים, מאיה שרה, אחר כך "אם אני אלך". אבל אנחנו לא רוצים ללכת. החלום מתוק מדי. ומחייך בשינים צחורות מתחת לשחור הארוך הזה. *

נינט בהופעה חיה בבארבי. שידור חי באתר ynet. ד', 9.12.2009, 23:00