אני אזהם, אתה תשלם

המזג הנוח שלי נעשה מעונן והלך ככל שהתקרבה ועידת האקלים בקופנהאגן. לדעתי, ממשלות העולם נוקטות בגישה הלא נכונה לפתרון ההתחממות הגלובלית, גישה שננקטת כבר 12 שנים, מאז נחתמה אמנת קיוטו להפחתת גזי החממה. ישנן שתי שיטות לעשות זאת. הדרך שבה נעשה שימוש בשנים האחרונות היא מנגנון cap and trade, גבול וסחר.

מדובר בשיטה שבאמצעותה מדינה מגבילה את כמות הזיהום המותרת באזור מסוים, והחברות מורשות לסחור בהיתרי הפליטה בינן לבין עצמן. השיטה השנייה פשוטה יותר: להעלות את התשלום שעל המזהמים לשלם עבור הפליטות. זיהמת, שילמת.

שתי השיטות האלה פועלות היטב מבחינה כלכלית, אבל מנגנון ה-cap and trade נחשב זה זמן רב לכזה שקל יותר "למכור" לראשי המדינות, משום שהוא מאפשר להם לחלק את היתרי הזיהום לפי הצרכים של כל מדינה.

הבעיה היא שעל המדינות השונות להחליט יחדיו איך לחלק ביניהן את ההיתרים, ולא תמיד אינטרסים של מדינה אחת תואמים את אלה של מדינה אחרת. מבחינה טכנית, קיימות כבר כיום כמה תוכניות cap and trade מוצלחות. אבל מה שעובד על הנייר לא תמיד עומד במבחן המציאות השברירית של יחסים בינלאומיים. קחו, למשל, את יעד הקיצוץ של קיוטו. על-פי האמנה, המטרה הייתה לחזור לרמות הזיהום שהיו ב-1990.

ארצות הברית, שהייתה בזמן החתימה על האמנה ב-1999 בתקופה של צמיחה כלכלית, רצתה לצמצם את חלוקת ההיתרים למינימום, משום שהמפעלים האמריקאיים בתקופה ההיא לא נדרשו לסחור ביניהם בהיתרים.

מצד שני, רוסיה, שכלכלתה קרסה שנים ספורות לפני כן, ביקשה לנהל מדיניות חלוקת היתרים רופסת כדי לאפשר למפעלים שלה להתמודד עם הוצאות הזיהום. במצב שבו ארצות הברית נדרשת לרמת הגבלה אחת של פליטת גזי חממה ורוסיה נדרשת לרמת הגבלה אחרת, קשה להגיע להסכמה גלובלית.

מעבר מכך, אמנת קיוטו עצמה לא התייחסה ברצינות למדינות כמו סין, הודו, אינדונזיה או ברזיל. מי שרצה להבין עד כמה הדבר חמור קיבל תשובה בשבוע שעבר, בסערה שפרצה בעקבות הדלפה של טיוטת ההסכם בקופנהגן.

הטיוטה שהודלפה חילקה את המדינות למפותחות, למתפתחות ולנחשלות. על-פיה, המדינות המתפתחות יצטרכו להפחית יותר גזי חממה כדי להגיע אל היעד. מן הסתם, ברגע שנודע לנציגי המדינות המתפתחות על הדבר הזה הם איימו שלא יחתמו על המסמך הסופי.

לאור כל אלה, השיטה הפשוטה וה"אפורה" יותר, העלאת התשלום על זיהום, נראית כעדיפה. יש סוג של מס פחמן שיהיה קל הרבה יותר לאכוף. חברות ה-G20 יסכימו להשית מס פחמן רחב היקף על כלכלותיהן; כספי המסים ייאספו על-ידי הממשלות השונות, והן יוציאו אותו כראות עיניהן; התאמה מדויקת בין הסכומים כלל לא תהיה הכרחית; והמסים יותאמו רק באופן כללי זה לזה, כולל התחייבות מצד הממשלות לשמור על הרמה הזו.

קמרון הפברן, מעורכי הספר "הכלכלה והפוליטיקה של שינויי האקלים", מצביע על כך שהפיקוח על כמויות הפליטה מציב בלבו של המשא ומתן הבינלאומי שאלות קשות של הפצה ופיצוי. מסי הפחמן המתואמים יסיטו אותן הצדה. ייתכן כמובן שגישת מס הפחמן היא מוטעית, ועדיף שהעניין יעלה על שולחן הדיונים בקופנהגן. זו הדרך שבה בחרו ממשלות העולם - ואני מקווה שהן צודקות.