איך נותר שר האוצר שטייניץ לבדו במתקפה על מערכת המשפט?

בכל שיטות המשפט קיים מתח טבעי בין הרשות המחוקקת והמבצעת לבין הרשות השופטת, בגלל נקודות החיכוך שנוצרות בתהליך הביקורת השיפוטית. זהו מתח טבעי ולא פסול, כל עוד הרשויות מכבדות זו את זו ונוקטות בריסון. אלא שאיזון זה, כך נדמה, הופר בשנים האחרונות לא מעט פעמים, לרוב בשל פסיקה אקטיביסטית כזו או אחרת של בג"ץ, שהפך מזמן לשק החבטות הלאומי.

ובכל זאת, נדמה כי הפעם משהו היה שונה. שר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ, שניצל את הבמה בוועידת ישראל לעסקים 2009 של "גלובס" למתקפה בוטה ומתכוננת על ה"הפקרות הכלכלית" של בתי המשפט, מצא עצמו עד מהרה בבדידות מזהרת.

למעט שר המשפטים הקודם, דניאל פרידמן, שאינו מסוגל להחמיץ הזדמנות לתקוף את הממסד המשפטי, שטייניץ נותר בודד במערכה. אפילו פטרונו, ראש הממשלה בנימין נתניהו, התנער מדבריו בשיחה שקיים השבוע עם נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש.

מעניין, אגב, באיזה צד מצדד שר המשפטים, יעקב נאמן, השוהה כעת בחופשה בשוויץ.

"על בית המשפט לא מהלכים אימים", אמרה השבוע ביניש בדיון שקיים בג"ץ ברמז על דברי שטייניץ.

האמת שביניש כלל לא נדרשה להגיב למתקפה. אפילו "מקהלת השופטים בדימוס", הממהרת תמיד להתגייס להגנת המולדת, מצאה את עצמה כמעט מובטלת לאור ההתגייסות הנדירה של בכירי עורכי הדין שמתחו ביקורת על דברי שטייניץ. במערכת "גלובס" התקשו לזכור מתי ביקשו כל-כך הרבה עורכי דין בכירים, מיוזמתם, להגיב לעניין ציבורי כלשהו.

הסיבה המרכזית להתנערות משר האוצר נעוצה, ככל הנראה, בסגנון דבריו - לא פחות מאשר בתוכנם. שטייניץ, אדם מתון שבדרך-כלל שוקל את מילותיו, הצטרף לאופנה המסרבת לחלוף של תקיפת הממסד המשפטי. הוא לא מעד בלשונו. המתקפה היתה מתוכננת היטב, שכן הדברים הוקראו מהכתב.

פוליטיקאים לא בקיאים

קשה שלא להבין את שר האוצר. בחודש מאי היתה הממשלה בעיצומה של בניית תוכנית כלכלית ותכנון התקציב הדו-שנתי, שנועדו לאפשר את יציאת ישראל מהמשבר הכלכלי העולמי. בעיצומם של הדיונים, אחרי שהתגבש כבר השלד של התוכנית, נחתה על הממשלה גזירה חדשה. לא, לא דובר בנפילת שווקים בארה"ב, לא ירידה חדה ביצוא ואפילו לא ירידה דרמטית בשער הדולר. דובר בפסק הדין של העליון בנושא הוצאות מטפלת. עבור האוצר פתאום נטרפו כל הקלפים, תכנוני הגירעון קורסים, וצריך להתחיל לבנות את התוכנית מחדש.

גורמים באגף התקציבים מעריכים כי עלות הפסיקות של העליון בלבד בשנים האחרונות נאמדת ב-10 מיליארד שקל בשנה. וזה רק העליון. חלק מהפסיקות שקצפו של השר יצא עליהן, ניתנו על-ידי שופט מחוזי יחיד. כך הכריעה השופטת רות רונן בפרשנות הסכם בין מינהל מקרקעי ישראל לבין הרשויות המקומיות, בנוגע לתשלום חלופי להיטל השבחה. משמעות הפסיקה: המינהל ישלם 1.6 מיליארד שקל בגין העבר, וחיובי העתיד מוערכים ב-60 עד 90 מיליון שקל בשנה. גם פסק הדין הנוגע להוצאות מטפלת ניתן על-ידי שופט מחוזי, מגן אלטוביה.

כך גם השופטת המחוזית שולמית וסרקרוג, שקבעה כי מי שפרש לפנסיה מוקדמת לפני אפריל 2004 זכאי עדיין לפטור ממס על חלק מהפנסיה, למרות שהחוק תוקן באופן השולל הטבה זו. "השאלה הממוקדת בתיק זה", היא ציינה, "אינה שאלה של קביעת מדיניות כלכלית-חברתית או התערבות בקביעת מדיניות תקציבית, אלא בשאלת סמכות השלטון לבצע מדיניות עליה החליט, בדרך החלה רטרואקטיבית של דבר חקיקה, ללא אמירה מפורשת בחוק, תוך שלילת סטטוס של אדם שהושג כדין".

"החטא הגדול ביותר של פוליטיקאים ולעתים גם של עיתונאים התוקפים פסקי דין של בתי המשפט", אומר גורם משפטי בכיר, "הוא שהם אינם טורחים לקרוא את פסקי הדין. חבל ששטייניץ לא ביקש מאשתו, השופטת גילה כנפי-שטייניץ, להראות לו את פסקי הדין עליהם דיבר, וכך היתה נמנעת ממנו מבוכה".

"בפסיקות רבות", מוסיף הגורם, "השופטים מתייחסים להשלכות הכלכליות, אבל זה בוודאי לא יכול להיות השיקול המרכזי שלהם. מה לעשות, אבל זכויות אדם עולות כסף. אכיפת השוויון ומניעת אפליה אסורה, למשל, הן מתפקידיו המובהקים של בית- משפט, גם כשכרוכה בכך עלות כלכלית. לכן קבע בג"ץ לא אחת כי חלוקת תקציבים ותמיכות על-ידי המדינה צריכה להיעשות על-פי קריטריונים שוויוניים וסבירים ועל בסיס שיקולים ענייניים".

בג"ץ דווקא נוקט בריסון

כעיקרון, העליון אינו נוהג להתערב במדיניות הכלכלית עליה מחליטות הממשלה והכנסת. אך כשמדובר בחקיקה הפוגעת בזכויות החוקתיות הבסיסיות ביותר, הפן הכלכלי בחקיקה אינו הפן המכריע מבחינתו - ובצדק.

שופט חייב לשקול את השלכות הרוחב השונות של פסיקתו, ובהן זו הכלכלית, בטרם יחתום עליה. אולם שיקול זה צריך להיות אחד מבין כמה, ובוודאי שאין לתת לו את הבכורה. בלא מעט פסקי דין שאינם של העליון מציינים השופטים כי הם מודעים להשלכות הפסיקה, אך קשה להיזכר במקרה בו השופט שינה מפסיקתו בשל כך.

ועדיין, בניגוד למה שנדמה, בג"ץ נוקט בריסון יחסי בכל הנוגע להתערבות במדיניות כלכלית. הוא אינו בוחן את סבירות סדרי העדיפויות הכלכליים שקובעות הממשלה והכנסת, ולכן למשל לא התערב בחקיקת הכנסת בנוגע להפחתת שיעור קצבאות הזקנה ("הקיום בכבוד"), בהפחתת שיעור גמלאות הבטחת הכנסה ובביטול הטבות מס ליישובים בנגב, על אף ש"זכה" בשל כך לביקורת ציבורית.

במקרים רבים הוא אף נותן למדינה תקופת היערכות לא מבוטלת ליישום פסקי דין בעלי השלכות כלכליות נכבדות, כדי שהמדינה תבחן את משמעותם הכלכלית ותוכל לפעול לשינויים. כך, ב"הלכת קרסיק" קבע העליון רק את העיקרון המשפטי (אם המטרה הציבורית לשמה הופקעה קרקע מאזרח חדלה להתקיים - ההפקעה מתבטלת, ויש להשיב לו את הקרקע או לשלם את ערכה), אך הותיר לכנסת לקבוע הסדר חוקי מקיף בנושא.

כשביטל בג"ץ את אזורי העדיפות הלאומית שקבעה הממשלה בתחום החינוך בשל אפליית הערבים, הוא הורה למדינה לנהוג בשוויו -ן אך הותיר בידיה את ההחלטה כיצד להגשימו. כך גם דחה את מועד הבטלות למשך שנה ואחר-כך שנתיים וחצי נוספות, כדי לאפשר למשרד החינוך להיערך.

אבל ההוכחה הגדולה ביותר לריסון היא השימוש ההולך וגובר שעושה האוצר בחוק ההסדרים להסדרת תחומים כלכליים נרחבים. מדובר בהליך חקיקה שאינו מאפשר לקיים דיון מעמיק וממצה, ופוגע ביכולת של חברי הכנסת לגבש עמדה מבוססת לגבי כל אחד מהנושאים שבהצעת החוק.

למרות שמבקר המדינה והיועצים המשפטיים לממשלה ולכנסת מתחו ביקורת על מנגנון החקיקה החפוז, ולמרות שמדי שנה מוגשות עתירות נגד החוק, בג"ץ הסתפק בהמלצה לכנסת להגביל את השימוש בחוק אך נמנע מלפסול אותו. הוא היה מודע לטענת האוצר כי במציאות הכלכלית והפוליטית בישראל זהו האמצעי היעיל ביותר, ולעתים היחיד, לקידום מדיניות הממשלה ולהעברת רפורמות מבניות וכלכליות, שספק אם חלקן היו מאושרות בהליכי החקיקה הרגילים.

הגורמים המשפטיים מציינים כי "אם ההשלכות הכלכליות של הפסיקה לא נראות לממשלה או לכנסת, הן יכולות לשנותן כפי שעשו בנושא ההכרה בהוצאות טיפול בילדים. העליון פירש את חקיקת הכנסת, שכן זהו תפקידו המובהק, והכנסת שינתה את החוק".

הגורמים מציינים כי העליון התייחס למשמעות הכלכלית של פסיקתו, כשקבע כי היא תחול רק מינואר 2010 ואילך - ולא החיל אותה באופן רטרואקטיבי.

באשר לפסיקה בעניין מיגון בתי-הספר בשדרות ועוטף עזה, הרי שבג"ץ הורה לממשלה לקיים באופן סביר את החלטתה למגן את בתי-הספר, אחרי שהוגשו לו נתונים פרטניים שלפיהם אמצעי המיגון שנבחרו לא היו מתאימים נוכח מתקפות הקסאמים.

ובכלל, המדינה "מצפצפת"

פסיקה נוספת שעוררה את זעמו של שטייניץ נוגעת להפרטת בתי-הסוהר, שם הפסידה המדינה חיסכון של עד 350 מיליון שקל, והיא אף צפויה לשלם לזכיין פיצויים בשיעור לא מבוטל. שטייניץ הלין על התמשכות ההליך. לו קרא את פסק הדין, היה יודע כי בג"ץ נענה לבקשת הכנסת לדחות את הכרעתו כדי למצות את הדיונים בהצעות חוק לביטול ההפרטה.

שטייניץ תהה מדוע לא הוצא צו ביניים, בשעה שהמדינה היא שביקשה שלא להוציא צו תוך שהיא מתחייבת לרכוש בעצמה את הכלא שייבנה, אם תתקבל העתירה. אגב, בג"ץ לא שלל את האפשרות להפריט את השירותים הלוגיסטיים בבית-הסוהר, שאינם נוגעים ישירות לזכויות האדם של האסירים.

במערכת המשפטית היו שהזכירו השבוע כי לא פעם המדינה "מצפצפת" על פסקי הדין ואינה מקיימת אותם. כך, רשות המסים תמיד מכריזה כי לא תיישם פסיקות של המחוזי, על אף שביצוען לא עוכב. בבג"ץ בנושא קביעת אזורי עדיפות לאומית התעלמה המדינה מסד הזמנים שנקבע להסרת האפליה. לאחר ששמעו השופטים (הרכב מורחב, שטייניץ) את הסברי המדינה, הם כתבו: "העניין שלפנינו הוא ביטוי חמור לחירות שנוטלים לעצמם ראש הממשלה ומשרד החינוך שלא לקיים את פסק הדין. הם נהגו בו כהמלצה שתכובד לפי סדרי העדיפויות שלהם ובמועד שיקבעו".

"עדיף שיפסקו חכם ולא צודק"

התגייסות עורכי הדין לגנות את דברי שר האוצר היתה מפתיעה. דבריהם היו חריפים לא פחות מדברי השר עצמו.

עו"ד ד"ר חיים משגב הוא אחד המשפטנים הבודדים שמצאנו התומך בעמדת שטייניץ: "השופטים בעליון פשוט לא נותנים את הדעת על השיקול הכלכלי ובוחנים סוגיות בפריזמה צרה של זכויות הפרט", הוא אומר.

"כמעט כל פסק דין של העליון הוא צודק, על פניו, כי הוא בא להגן על זכויות יסוד ועלינו כאזרחים. זה יפה מאוד ונחמד שדואגים לזכויות האסירים ולתושבים בדרום, וזה צודק להכיר בהוצאות מטפלת. אבל זה לא חכם לחייב את הקופה הציבורית במיליארדים שלא תוכננו מראש".

משגב אומר שמותר לגוף הנבחר - הממשלה - לקבוע סדרי עדיפויות בחלוקת התקציב. "לא ייתכן ששופטים יושבים באולימפוס ופוסקים באופן שמשבש את כל התכנון". השורה התחתונה של דבריו חדה וברורה: "עדיף שיפסקו חכם ולא צודק".

אפילו קולם של רוב הפוליטיקאים נדם, אולי כמאמר "והמשכיל בעת ההיא יידום". השר (והמשפטן) מיקי איתן, שמנהל כבר שנים מלחמה באקטיביזם של בג"ץ, טוען כי בג"ץ מחליף את שיקול-הדעת של הממשלה בשיקול-דעתו שלו. "לא מדובר במשפט ובחוק, אלה סתם מעשיות", הוא אומר.

"אם יש הפרת חוק - ברור שלבית המשפט יש סמכות, ואין כאן שום שאלה כספית, תעלה הפסיקה ככל שתעלה. אבל כשהעליון מבקש להחליף שיקול-דעת מבוסס, מעמיק וחוקי ב-100% של פקידים - הוא חורג מסמכותו".

איתן סבור כי כאשר "מערכת הביטחון קבעה מהי הדרך האופטימלית למיגון בתי-הספר בשדרות ובעוטף עזה, החליטו 3 שופטים ללא כל סיוע מקצועי כי העמדה המקצועית של מערכת הביטחון רעה, והכריחו אותה לבחור בשיטת מיגון אמנם בטוחה יותר, אבל ביחסי עלות-תועלת גרועה בהרבה. כמובן שהם לא טרחו לציין מהיכן תיקח מערכת הביטחון את מאות מיליוני השקלים הנוספים.

"אולי בגלל זה היה צורך לקצץ בנשק, בתחמושת, באימונים? זה לא מעניין אותם כי זה לא באחריותם. את התופעה הזו כינה שטייניץ הפקרות".