המעבדה של השף העירום

במסגרת הפרויקט שכנע אוליבר בתי ספר להגיש ארוחות צהריים בריאות יותר, וחשוב מכך, גרם לילדים לאכול אותן ולשכנע אימהות עיקשות לא להלעיט את ילדיהן בצ'יפס דרך גדר בית הספר. טוני בלייר, ראש הממשלה בזמנו, ודייוויד קמרון, ראש המפלגה השמרנית, לא החמיצו את ההזדמנות לתפוס טרמפ על "השף העירום" ועל הפרויקט שלו, והם כמובן לא היו היחידים.

דרך יישומו של הפרויקט צדה את עינם של הכלכלנים מישל בלו מאוקספורד וג'ונתן ג'יימס מאוניברסיטת אסקס. השניים שמו לב שהפרויקט העמיד ניסוי כמעט מושלם: השף שכנע את מועצת רובע גריניץ' בלונדון ואת בתי הספר ברובע לשנות את התפריטים, כך שיתאימו לתוכניתו; הוא נייד משאבים, הציע מכשור מתאים והכשיר את עובדי מטבח בית הספר. רבעים אחרים בלונדון, בעלי נתונים דמוגרפיים דומים, שימשו קבוצות ביקורת. הם לא היו מודעים לפרויקט, וודאי שלא נהנו מיתרונותיו ומהמשאבים שהוקצו לו. ההשוואה אמנם לא עמדה בצורה מוחלטת באמת המידה של ניסוי המאורגן בסדר אקראי, אבל לא היתה רחוקה במיוחד.

מערכת הבחינות של בתי הספר בבריטניה, שנתוניה גלויים, אפשרה לבלו וג'יימס לעקוב אחרי ביצועי התלמידים באופן מפורט למדי. הם התרכזו בבתי הספר היסודיים, בהנחה שתלמידי תיכון היו בוגרים מספיק למצוא דרכים לחמוק מארוחות בית ספר מזינות, וכנראה גם עשו זאת (המחשבה הזו בוודאי מבוססת; כשאני הייתי בי"א, ארוחת הצהריים שלי הייתה ארבעה חטיפי שוקולד).

מסקנתם הלא סופית - הם עדיין עובדים על ליטוש המחקר - הייתה שלהזנת תלמידי בית הספר היסודי בפחות שומן, בפחות סוכר ומלח וביותר פירות וירקות יש תוצאות מרחיקות לכת. תחלואת התלמידים ברובע גריניץ' הצטמצמה ב-15% בהשוואה לבתי הספר ברבעים דומים. מספר התלמידים שעברו את הבחינות המתקדמות בשפה האנגלית עלה בלמעלה מ-6% לעומת בתי הספר הדומים, ומספר התלמידים שעברו את הבחינות המתקדמות במדעים זינק ב-20% כמעט. הנתונים במבחנים במקצועות אחרים ברורים פחות, אף על פי שנראה שלארוחת הצהריים הבריאה הייתה השפעה חיובית בכל המקרים, גם אם מוגבלת.

מדובר בתגלית חשובה. ג'יימי אוליבר צדק כשהדגיש את חשיבות התזונה הנכונה לתלמידים. אבל כל הסיפור חשוב דווקא מזווית אחרת: פעמים רבות מדי מוחלפת הביקורת ההגיונית על מה שעובד ומה שלא עובד בטיעונים רגשיים לחלוטין. רבים רואים באוליבר קדוש אהוב (גם אם קצת חצוף) שהציל את ילדי האומה מגורל אכזר; אחרים רואים בו איש צבוע ועילג המאוהב בחוזי הפרסום שלו עם רשתות שיווק. שתי נקודות המבט שטחיות באותה מידה. מה שחשוב בפרויקט של אוליבר הוא העובדה שבוצע בקנה מידה רחב יחסית, ואפשר ללמוד ממנו מה עובד ומה לא. מדהים שערוץ טלוויזיה ושף ידוען הוכיחו כיצד לנהל ניסוי חברתי ראוי.