האח הגדול רואה הכל

מעקב אחר עובדים נעשה נפוץ עד כי גבולות הפרטיות שלהם במקום העבודה הולכים ומטשטשים.

אמצעי המעקב

הטכנולוגיה כיום מאפשרת מעקב אחר פעולותיו הפיזיות והווירטואליות של העובד בכל רגע נתון, בעבודה ומחוצה לה: החל ממצלמות מעקב קטנטנות שמעבידים שותלים כדי לוודא שעובדים לא גונבים סחורה או ציוד משרדי, דרך ניטור של תיבת המייל ומעקב אחר דפוסי הגלישה באינטרנט של העובדים, ועד מעקב דרך GPS אחר מכוניות החברה.

בסוגיה זו מתנגשות שתי זכויות מהותיות: זכות העובד לפרטיות, מול זכותו של המעביד לעשות כרצונו ברכושו הפרטי.

מה בחוק ומה בפועל

החוק קובע כי התקנת מצלמות במקום עבודה, כצעד מניעתי נגד גניבה, היא כלי ניהולי לגיטימי בתנאי שהעובד יודע על כך, ושהמצלמות ממוקמות באזורים הרלוונטיים. אך מה לגבי מצלמות בפינת הקפה או במסדרונות? וחמור מכך מה לגבי מקרים שבהם העובדים כלל לא מודעים לכך?

כיום ידוע כי מעסיקים רבים חשים צורך לעקוב אחר עובדיהם לא רק מחשד לגניבה, אלא כאמצעי לשלוט במתרחש במשרד גם מרחוק, ויותר ממחצית ממקומות העבודה בארץ עושים שימוש במצלמות וידיאו למעקב אחר העובדים. מסתבר שאחוז נמוך בהרבה טורחים ליידע את העובדים על כך, ורבים מתרצים וטוענים שמדובר במצלמות אבטחה.

למה זה טוב?

למעביד יש זכות לוודא שהעובד לא גונב את ציוד החברה ונוהג בו כראוי. בנוסף לכך, גלישה של עובדים לאתרים שאינם קשורים ישירות לעבודה עשויה להיות מסוכנת, מלבד בזבוז זמן עבודה יקר, שכן הדבקת שרתי החברה בוירוסים יכולה למוטט אותם.

עובדים גם יכולים להזיק לחברה, ביודעין או בתום לב, בכל מה שנוגע לפעילות דרך המחשב. לפיכך, מבחינה חוקית, המעביד רשאי להיכנס לתיבות המייל הפנים-ארגוניות (להבדיל מחשבונות מייל פרטיים, כמו ג'ימייל למשל) כדי לוודא שלא מועבר שם חומר סודי שעלול לסכן את החברה.

למה זה רע?

יחד עם זאת, בקרה אחר פעולות העובד היא בעייתית ורגישה, ומתייחסת אליו כאל רכושו של המעביד. למשל, עובדים רבים משתמשים בתיבת המייל של העבודה כבשלהם, ושולחים ומקבלים דרכה מכתבים אישיים. קריאת תכנים כאלו ללא ידיעה היא הפרה בוטה של זכויות הפרט.

עובד שמודע למעקב מרגיש שבולשים אחריו ולא נותנים בו אמון במקום העבודה. זה, ללא ספק, משפיע על המורל שלו ועל רצונו לתרום למערכת. במקרה החמור, עובד שמגלה שעוקבים אחריו ללא ידיעתו יכול להגיב בצורה קשה, ולחוות משבר אמון שיגרום לו לעזוב את עבודתו. ובצדק.

יידעו את העובדים שלכם

אמנם הבחירה אם להתקין בעבודה מצלמות או לא, והאם לפקח אחר דפוסי הגלישה והמיילים של העובדים, היא לשיקול המעביד בלבד. ישנם גם מקומות שמחייבים זאת, כמו בנקים או מוקדי שירות לקוחות.

אולם על המעביד חלה חובה אחת וודאית ליידע את העובד. למשל, אם מותקנות מצלמות, על העובד לדעת מכך, גם אם הן למטרות אבטחה בלבד.

בעזרת ייעוץ משפטי יש לנסח מדיניות מפורטת שמסבירה את זכויות העובד וחובותיו בכל הקשור לשליחת מיילים משרתי החברה, גלישה באינטרנט, ושימוש בטלפון שניתן על ידי החברה. לבסוף, חשוב לוודא שכל עובד מבין את המדיניות וחותם עליה.

מילה למעביד

אף על פי שמעקב נראה כדרך הקלה ביותר, אין זו הדרך הנכונה לייצר משמעת ארגונית פנימית. אם הדרך היחידה היא לבלוש אחרי העובדים, כנראה יש משהו בעייתי בתרבות הארגונית.

הדבר מעביר מסר חד משמעי של חוסר אמון, ולא ניתן לצפות מעובד שלא סומכים עליו שירצה לתת מעל ומעבר. עובדים שעובדים רק בזכות המצלמה המפקחת עליהם, או מי שנמנעים מגלישה באינטרנט משום שיש מי שרואה את זה, מפתחים במהרה יחס מרדני כלפי הארגון.

לעתים הפסקת צהריים שמתארכת ברבע שעה, או גלישה סתמית באינטרנט לזמן מה, הן כל מה שדרוש לעובד כדי להרגיש בנוח בסביבת העבודה שלו, ובעקיפין, להגדיל את התפוקה שלו.

• ערכתם מעקב אחר עובד מצטיין ואהוד בחברה, וגיליתם שהוא מחפש עבודה אחרת, ושולח קורות חיים מתיבת המייל הפנים-ארגונית שלו. מה תעשו?

• האם לגיטימי לעקוב אחרי העובדים, ובאיזה מן האופנים המתוארים במאמר?

יעל מהודר היא יועצת ארגונית ובעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בסוציולוגיה ארגונית. לקשר עמה יש לכתוב לדוא"ל Yaelmehoudar@gmail.com.

הדברים הכתובים במאמריה מבוססים על הניסיון והידע המקצועי הרב שצברה בתהליכי ייעוץ ארגוני ופיתוח מנהלים בחברות ובארגונים שונים בתחומי ההייטק והתעשייה, ובעבור אנשים פרטיים. הדברים מיועדים להעשרת הידע בלבד, אינם מהווים תחליף לייעוץ מקצועי אישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להסתמך עליהם ככאלה.

במשך השבוע ניתן להמשיך לטקבק דרך טור הדעות "המדוברות ביותר" בעמוד הבית, ודרך קישור זה [http://www.globes.co.il/news/home.aspx?fid=3632&fromerechmusaf