חוויה חוץ-גופית

זה לא סוד שהתמורות הטכנולוגיות של השנים האחרונות ערערו את מעמדו של הקולנוע: למה לצאת מהבית ולשלם על כרטיסים ופופקורן במחיר מופקע, כשאפשר להוריד סרטים חדשים באינטרנט ולצפות בהם בבית?

ולמה לרוץ מיד לראות את הקומדיה הרומנטית החדשה של אומה תורמן, אם אפשר לחכות כמה שבועות עד שהיא תגיע לטלוויזיה ולצפות בה שם? המצב הזה מחייב את התעשייה, ובעיקר את היוצרים, לעצור ולחשוב, מהו בעצם כוחו הייחודי של המדיום שהם פועלים בו, מה יש בו שיכול להקים את הצופים מהכורסה, להכניס אותם למכונית ולהביא אותם לאולם?

אולי בגלל האווירה הזו של בחינה עצמית, אפשר למצוא שלושה סרטים אינטרוספקטיביים, של שלושה קולנוענים מרכזיים ומאוד שונים זה מזה, שסרטיהם מוקרנים אצלנו במקביל. כל אחד מהשלושה מתייחס בדרכו שלו למדיום שבמסגרתו הוא מתקיים - לקולנוע. פדרו אלמודובר מביט אחורה לעבר ההיסטוריה שלו כקולנוען ב"חיבוקים שבורים", ומגיש סיכום צבעוני שהוא גם אלגוריה לתהליך היצירה הקולנועית.

קוונטין טרנטינו מביט אחורה לעבר ההיסטוריה הז'אנרית, ובוחן את יחסי הגומלין של הקולנוע עם המציאות. התוצאה היא לא רק סיכום של מה שהיה עד עכשיו, כי הטיפול שטרנטינו נותן לז'אנר סרטי מלחמת העולם השנייה ודאי ישפיע גם על עתיד הסרטים הללו. וג'יימס קמרון? הוא מביט אל העתיד, ושואל כיצד יכול הקולנוע לשרת את הצופים, באופן שבו לא יוכל לשרת אותם אף מדיום אחר.

הבשורה של קמרון היא תלת-ממד. אבל לא תלת-ממד שנראה כמו מופע אפקטים, או כמו תיאטרון בובות. תלת-ממד שנראה כאילו אתם רואים כל מה שמתרחש לא על מסך, אלא דרך חלון. וברגעים מסוימים, אתם כמעט עוברים מבעד לחלון הזה.

קמרון מביט אל העתיד. "אווטאר"

דיון אינטרוספקטיבי במהות הקולנוע

הגיבור של אווטאר הוא חייל בשם ג'ק סאלי (סם וורת'ינגטון). ג'ק מחליף את אחיו התאום, מדען שנהרג בפתאומיות, ומשתתף במקומו בניסוי מדעי: הוא מוטס לכוכב הפראי פנדורה, ושם הוא הופך למפעיל של גוף חייזרי שהותאם לו במיוחד.

כשהוא בתוך גוף החייזר (אווטאר), ג'ק חודר לתוך חברת החייזרים ולומד על התרבות שלהם ועל הקשר שלהם לסביבה הטבעית של הכוכב. הוא עושה זאת כדי שבבוא היום יוכל לעזור לפנות את החייזרים מביתם, כשתאגיד מכדור-הארץ יגיע לקצור שם אבנים יקרות.

את הניסוי מלווה צוות מדענים שוחרי שלום בראשותה של חוקרת אסרטיבית (סיגורני ויבר), ומנגד - אוגדה של חיילים צמאי דם, בהנהגת מפקד קשוח שרק מחכה להפציץ את מושבת החייזרים ולבזוז אותה. במציאות, רגליו של ג'ק משותקות מפציעה בקרב. אבל כשהוא בתוך האווטאר שלו הוא מסוגל לרוץ ולקפוץ למרחקים.

במציאות הוא חייל בודד, בתוך האווטאר הוא מוקף במשפחת שבט החייזרים, ואפילו מוצא אהבה: הוא מתאהב בנייטירי (זואי סלדנה), החייזרית שמדריכה אותו בעולם החדש. נייטירי מלמדת את ג'ק מה משמעות המשפט "אני רואה אותך" בתרבות של פנדורה - לא רק "אני צופה בך" כמו אצל בני האנוש, אלא גם "אני מרגיש אותך". את שלוש המילים הללו אפשר לקרוא גם כחזון הקולנועי של קמרון.

אווטאר, על עלילת המד"ב המעט שבלונית שלו, הוא דיון אינטרוספקטיבי במהות הקולנוע. הגוף הפרטי הוא נזיל בעלילת הסרט, כולם מקבלים בהשאלה גוף אחר, תפקיד אחר, מציאות אחרת לחיות בה: החיילים נלחמים בתוך מטוסים ורובוטים שהם מתפעלים, המדענים מפעילים את גופות החייזרים, הגיבור מחליף בגופו את אחיו, רגלי האווטאר מחליפות את רגליו המשותקות. הוא עצמו לא מסוגל לנשום את האוויר בכוכב פנדורה, אבל האווטאר שלו מסוגל. בהדרגה, המציאות המקבילה של פנדורה משתלטת עליו, והגבולות בין ג'ק ובין האווטאר שלו מיטשטשים, עד שהשניים מתמזגים.

לא רק מוצר נוצץ שנועד לבדר את הצופים

זה מה שקמרון רוצה לעשות לצופים: ליצור עולם שיבלע אותם, ויטשטש את הגבולות בינם ובין המסך. הסימביוזה שהוא מייחס לעולם הטבע של כוכב פנדורה היא הסימביוזה שהוא שואף ליצור בקולנוע.

ואם אנחנו כבר עמוק באנלוגיה, אז החיילים שמתפעלים רובוטים הם כמו סרטי התלת-ממד ה"ישנים", אלה שהתרגלנו לראות עד היום, המופעים המרשימים אך מלאכותיים של רוברט זמקיס ושל פיקסאר. ואילו המדענים, שמתפעלים גופות חיים של חייזרים, הם הדור הבא של הטכנולוגיה. הם ממש הופכים ליחידה אורגנית אחת.

המשפט "אני רואה אותך", שמשמעותו לא רק אני צופה בך, אלא גם אני מרגיש אותך, מצהיר על הדרך שבה קמרון רוצה שתראו את הסרט שלו: שלא רק תצפו בו, כפי שעשיתם בכל הסרטים עד היום, אלא שתיטמעו בו. זה מה שנתן לקמרון את המוטיבציה לקדם את הטכנולוגיה לרמה כל-כך מרשימה. הוא לא מסתפק במוצר נוצץ שייבדר אתכם, הוא רוצה לספק מוצר שיהיה גדול על המחשב שלכם, גדול על הסלון שלכם, מוצר שיאכל אתכם. והוא מצליח. *