תמציאי תירוצים גבריים!

עולם העבודה לא חובב נשים, את זה כבר הבנו מזמן. רווקות עוד איכשהו אבל בעלות משפחה, רחמנא לצלן. נשואה? ילדים? כמה? בני כמה? מה חשוב לך יותר משפחה או קריירה? איך תסתדרי? אלו הן רק דוגמאות קטנות לשאלות חודרניות ובלתי-חוקיות שנשים נשאלות תדיר בראיונות עבודה. המנוסות שבהן כבר למדו להצניע את המשפחה ככל שניתן, אחרת הגיבנת הזאת עלולה לחסום בפניהן כל תפקיד משמעותי. המנוסות יותר יודעות, שאם אין ברירה מומלץ לשקר. כן, לשקר. להמציא "מטפלת צמודה מסביב לשעון", "סבתא במשרה מלאה", "בעל עקר בית", העיקר להוריד מסדר היום את התקלה. עם רקורד תעסוקתי מרשים, ערך שוק בהתאם ומשפחה וירטואלית, יש סיכוי שתצליחי לעבור את המשוכה ולזכות בתפקיד ראוי. רק אל תשכחי, עכשיו חובתך להוכיח, כל יום מחדש, שהמשפחה שלך אכן וירטואלית.

בואו ניקח דוגמה היפותטית, קטנה, יומיומית. מנהל מצלצל בבוקר למשרד ומודיע: "אני מאחר, הבן שלי עם ארבעים חום". בוס יגיב כנראה באדישות (אלא אם בעוד שעה יש פרזנטציה שתקבע את גורל החברה). בוסית, לעומתו, תגיב גם היא באדישות, אבל תגיד לעצמה בלב: "אך, איזה אבא? איזה בעל?" ("איך אני לא בחרתי אחד כזה?"). עכשיו תדמיינו שהמתקשרת היא מנהלת.

בום. כל הנורות האדומות נדלקות. המשפחה הווירטואלית מתחילה לקום לתחייה ולנגוס, בתדמית המקצועית. כן, המקצועית. פתאום היא כבר לא מנהלת סוג א', היא קודם כל אימא ורק אחר-כך מנהלת, מה שהופך אותה מראש למנהלת סוג ב'.

אם בסוגים עסקינן, אז יש לכך כל מיני סוגי פתרונות. היעיל ביותר הוא "לזרוק" את הילד עם ארבעים חום בגן ולהגיע בזמן. יעיל, אבל לא ריאלי. פתרון מעשי יותר, להתקשר ולהודיע: "הלך לי הרדיאטור, האוטו רותח, אני חייבת לפנות אותו למוסך לפני שהמנוע יתפוצץ" . ככה בדיוק. "רדיאטור, רותח, מנוע, מתפוצץ", ולא איזה משפט נשי מעורפל ופאסיבי כמו "האוטו לא נדלק, לא יודעת מה קרה, אזמין גרר".

אופציה נוספת היא משהו גברי או עסקי בהול. פגישה דחופה עם מנהל הבנק, הארכיטקט, עורך-הדין או השד יודע מי, רק לא ענייני ילדים, הורים מזדקנים, פרוצדורות פשוטות וכדומה. אם את חייבת, למשל, לרוץ לאספת הורים ואין לך תירוץ, חפשי את המקבילה ל"המג"ד צריך להתייעץ איתי דחוף". אולי משהו בסגנון: "יש לי פגישה דחופה של ועד הפעולה בישוב" ("אל תשאלו, מלחמה. רוצים להעביר לנו אוטוסטראדה מתחת לבית").

כמובן, שאסור להתפתות לחלוק אירועים אישיים דחופים, גם אם אינם קשורים למשפחה, כמו "חברה שלי התגרשה הבוקר, דיכאון גדול, חייבת לצאת מוקדם". לא רעיון טוב. לגברים מותר, אפילו רצוי, לספר על "חבר מהצבא נמצא בבעיה רצינית. לא יכול לפרט. חייב לעוף לשם עכשיו". זה מיד הופך אותם לאנושיים, רגישים, אחים לנשק.

את חולה? ל-ע-ו-ל-ם לא "מיגרנה" ("מחלה שנשים המציאו כשבא להן לשכב בחדר חשוך יום שלם"), חס וחלילה "לחץ בחזה" ("התקף היסטריה"), "מחזור חודשי קשה"? שלא יעלה על הדעת. אם כבר מחלות, אז כאלה שהן יוניסקס, רצוי עם אוריינטציה גברית, ספורטיבית או מעורפלות: "נתפס לי הגב" (נפוץ אצל צנחנים לשעבר), "האופניים דפקו לי את הברך, אני לא יכולה לזוז", "איבדתי לרגע את ההכרה", "משהו בשדה הראייה". אם אפשר חשדות שעלו בסקר המנהלים בשיבא/איכילוב/אסותא, עוד יותר טוב. אם ממש אין ברירה, אפשר ללכת על "טחורים". דוחה, אבל גברי.

נשמע משעשע, אבל האמת היא שבא לבכות. כדי להצליח בקריירה, נשים עדיין נאלצות לשדר לעולם תדמית גברית, עסקית, פרקטית, רק לא "ענייני נשים". שלא תתבלבלו - תדמית גברית תשרת אישה באותה המידה בין אם הבוס הוא גבר או אישה. יחד-עם-זאת ולמרות הכול, אל ייאוש, לא הכול שחור. כשתהיי גליה מאור, זהבית יוסף-כהן או סמדר ברבר-צדיק, תוכלי סוף-סוף להוציא את המשפחה מהמקפיא. *

הכותבת היא יועצת לניהול קריירה.

לתגובות: orna@rudi-cm.com