בסוף העשור הקודם חגג העולם המערבי את מה שהיה נראה כתחילתו של עידן שלום ואופטימיות. לישראלים, ששגרת חייהם מורכבת מרצף אין-סופי של איומים אסטרטגיים, אינתיפאדות, פיגועים, קטיושות ויתר "שמחות", לא היו הרבה אשליות בנושא, אבל בבמערב האמינו רבים באמת בתמים שהמילניום החדש יביא עמו שקט ושגשוג כלכלי בחסות מהפכת הטכנולוגיה. אמנם גם אז נותרו סכסוכים לא פתורים, אבל דעיכת המתיחות הבין-גושית ופתיחתה של סין למערב רימזה על עתיד ורוד.
לאשליה הזאת לא לקח זמן רב להתפוצץ: ב-11 בספטמבר 2001 קרסו מגדלי התאומים, והעשור הראשון של המאה הפך (בדיעבד) לאחד העשורים המיליטנטיים והעקובים מדם ביותר בחמישים השנים האחרונות; בעשור הזה הגיעה החזית גם לעורף. תחושת הביטחון האישית של האזרחים במדינות העשירות והמפונקות נפגעה, ותפיסת האיומים במדינות המערב השתנתה לחלוטין. האויב, עבור מדינות המערב, היה חדש - לא עוד אויב שניתן למגר באמצעות טנקים, נושאות מטוסים ונשק גרעיני, אלא אויב חמקמק ונייד, שיודע לנצל היטב את החידושים הטכנולוגיים כדי ליצור רשת עולמית של מימון, מודיעין ופעילים.
תהליך ההסתגלות הממושך גבה מחיר כבד מאוד מכוחות הצבא, שיצאו לפגוש "ולהעסיק" את האויב החדש במגרש הביתי שלו בעיראק ובאפגניסטן. במדינות האם נוצר לחץ ציבורי ופוליטי רב להגיע להכרעה בהיקף מינימלי של פגיעות בחיילים.
אחת התוצאות הכי לא צפויות של השילוב הזה הייתה תחייתה של מי שכבר מזמן הוספדה ונקברה בתחילת שנות ה-80 - תעשיית הרכב הישראלית. אמנם פה ושם פעלו בישראל מפעלים שעסקו בהרכבה או בייצור כזה או אחר של כלי רכב (תעשיות רכב נצרת או הארגז הן שתי דוגמאות), אולם ההיקפים היו זעירים, וגם מפעלים אלה סבלו מקשיים לא מבוטלים.
איך בדיוק זה קרה? ההתמודדות הצבאית, במקביל ללחץ הציבורי, יצרו ביקוש מסיבי ומיידי לכלי רכב ממוגנים בכבדות. הפנטגון חיפש ידע מבצעי מוכח במיגון, ויכולת לבצע תהליכי פיתוח והתאמה מואצים, ואת שניהם הוא מצא בישראל.
ידע שנקנה בדם
לא תהיה זו מליצה לקבוע שהידע הייחודי שנצבר בישראל בתחום מיגון כלי רכב קרביים, נקנה בדם. שנים ארוכות של שחיקה בלבנון, שתי אינתיפאדות ואין-ספור פעילויות בט"ש תחת אש חיה לימדו את צה"ל ואת ספקי המיגון שלו כל מה שאפשר לדעת על מטעני צד, מוקשים, חגורות נפץ, מטענים חלולים, וכלי נשק אחרים, ויצרו בארץ גרעין של מומחים בעלי ידע וניסיון מהסוג שקשה מאוד לרכוש בסימולציות מחשב או בניסויי מעבדה מבוקרים.
ניסיון שטח לא היה היתרון היחיד שצה"ל העניק לחברות המיגון המקומיות שיצאו לשוק העולמי. גם המודל העסקי של עבודה בתור "אינטגרטורים", שמתאימים מיגון לפלטפורמות רכב קיימות, הוכתב על-ידי התלות של צה"ל בכספי הסיוע האמריקאיים. החיבור לטבור האמריקאי הכתיב רכש פלטפורמות קיימות של כלי רכב מתוצרת ארצות הברית, ואף שמנע התפתחות של תעשיית רכב עצמאית, הוא לימד את השחקנים בתחום להפגין גמישות, להתאים את המיגון שלהם לפלטפורמות רכב מסחריות, לשתף פעולה עם יצרנים זרים, ולהתייחס לשלדות רכב בתור "אבני בניין" בסיסיות, שניתן לבצע עליהן אין-ספור שיפורים ואלתורים.
אם מוסיפים לכך את מדיניות ההצטיידות הקפריזית של צה"ל ואת הצורך להתנתק ממנו כלקוח יחיד, אפשר להבין מדוע באמצע העשור הרגישו החברות הפעילות בתחום שהן מוכנות לעזוב את הרחם הצה"לי, ולהיפתח לשווקים בחו"ל, שבהם מיגון כלי רכב קרביים מוגדר כ"נישה קטנה", אבל במונחים כספיים שווה מיליארדים.
פלסן מפלסת את הדרך
הדוגמה המוכרת ביותר היא של חברת פלסן, שנמצאת בבעלות מלאה של קיבוץ סאסא. החברה החלה את דרכה באמצע שנות ה-80 כיצרנית ציוד פלסטיק קשיח, ומשם המשיכה לפיתוח אפודי מגן לצה"ל. הצרכים הביטחוניים סללו את הדרך לכניסת המפעל לתחום מיגון כלי רכב בשנות ה-90, באמצעות משטחי מיגון מודולריים, שניתן להחליף אותם, לשפצם ולשנותם בהתאם לצרכים המבצעיים ולסוג הרכב.
בשלב הראשון התבססה פלסן על שיתופי פעולה עם יצרני פלטפורמות רכב מקומיות. מיגון הג'יפ "סופה" של תעשיות רכב נצרת, למשל, נחשב על-ידי מומחים לפריצת הדרך הגדולה של פלסן. מדובר ברכב קל יחסית, על בסיס פלטפורמה של קרייזלר, שהנסיבות המבצעיות שבהן נתקל בשטח העמידו אותו בתנאים הרבה יותר תובעניים מאלה שלהם תוכנן. העובדה שהסופה הצליחה לשרוד את התנאים הללו תוך שמירה על חיי אדם הוכיחה את הפוטנציאל של פלסן.
למרות הקרדיט הרב, ספק אם פלסן הייתה עושה את קפיצת הדרך העסקית הגדולה אלמלא הפיגוע במגדלי התאומים, הפלישות לאפגניסטן ולעיראק, והביקוש שנוצר בעקבותיהם. אנשי פלסן קראו היטב את המפה העסקית, זיהו את חלון ההזדמנויות, והצליחו להקים במהירות אופרציה בינלאומית בסיוע שותפות אמריקאיות ידועות-שם כמו נביסטאר ואושקוש, שפתחו בפניה את הדרך לחוזי האספקה של הפנטגון.
החוזה המרכזי שהפך את פלסן לשחקן מפתח בקנה מידה עולמי היה לאספקת לאספקת כלי רכב ממוגנים כבדים ממוגני מארבים ומוקשים (MRAP). מדובר בתוכנית הצטיידות, שהחלה באופן רשמי בנובמבר 2006 לאחר שהניסיון בשטח הראה לפנטגון שכלים כאלה מפחיתים כמעט ב-99% את מקרי המוות במארבים ובפיגועים.
ההצטיידות ב-MRAP הייתה בהיקף של אלפי כלים ובמחיר של יותר מחצי מיליון דולרים ליחידה, והיא הוגדרה כ"הצטיידות בעדיפות גבוהה ובהספקה מואצת". השותפות אושקוש ופלסן זכו בחוזי אספקה בהיקף שמתקרב ל-2 מיליארד דולרים.
התעשיות הביטחוניות שומרות על חיסיון רב בכל הנוגע לפרטי שיתופי הפעולה בין יצרני הרכב לקבלני המשנה שלהם, ולפיכך לא ניתן לדעת מהי חלוקת ההכנסות והרווחים המדויקת בין אושקוש לפלסן; אבל אם את שנת 2000 סיימה פלסן עם מחזור של כמה עשרות מיליוני דולרים, ואת 2005 עם מחזור של כ-145 מיליון דולרים, את 2009 היא כבר צפויה לסיים (על-פי הערכות) עם מחזור של כ-700 עד 800 מיליון דולרים.
קצב גידול כזה הפך את החברה של הקיבוצניקים מסאסא לאחת החברות המובילות בשוק העולמי. היא מעסיקה כיום כ-1,100 עובדים במפעלי ייצור בארצות הברית ובצרפת, חולשת על כל שלבי ההנדסה, תכנון המיגון ועיצוב כלי הרכב, ועומדת בהצלחה בלוחות הזמנים הדורסניים של הפנטגון, לאספקה בקצב של כמעט אלף כלי רכב ממוגנים בחודש.
פעמיים טורקי על האש
גם עסקיהן של חברות ישראליות אחרות בענף הושפעו מה"אופנה" הכלל עולמית של הצטיידות בכלי רכב ממוגנים. אחת החברות הללו היא התכוף הציבורית. לאחר ניסיון לא קצר בפיתוח רכבי תובלה, מכליות צבאיות וכלי רכב ממוגנים עבור צה"ל, החלה החברה, לפני כשלוש שנים, בתוכנית פיתוח שאפתנית שהקיפה ארבעה סוגי רכבים ממוגנים לייעודים שונים על בסיס שלדות ומכללים של משאיות מסחריות שעברו התאמה.
הנהלת התכוף זיהתה את חלון ההזדמנויות שנפתח בשוק העולמי ואת הפוטנציאל המשמעותי לצמיחה בשוקי היצוא. לשם כך אומץ מודל עסקי דומה לזה של פלסן: חבירה על תקן של "קבלן חיצוני" לגורם מקומי במדינות היעד, שיכול לפתוח דלתות לחוזים מקומיים.
בדרך זו, כך על-פי מקורות זרים, הצליחה החברה להשיג חוזים שנאמדים במאות מיליוני שקלים לאספקת משאיות ממוגנות מארבים ומוקשים לצבא הטורקי, בשיתוף עם חברת BMC הטורקית, שהיא זו שהתמודדה בפועל במכרזים. התכוף מפעילה כיום בחו"ל שלושה מפעלי הרכבה, ולאחרונה פרסמה כי זכתה במכרז לאספקת כלי רכב ממוגנים בהיקף של כ-42 מיליון שקלים למשטרת פרו. צבר ההזמנות הכולל שלה לביצוע ב-2010 מוערך ביותר מ-380 מיליון שקלים.
על אף שהפוטנציאל של החברה להספקת כלי רכב ממוגנים למדינות "מהדרג השני" רחוק ממיצוי, בהתכוף מכירים בכך ש"הכסף הגדול" נמצא בחוזי אספקה של הפנטגון. וזו, מתברר, משימה עסקית קשה.
"אין דרך להיכנס למכרזים של הפנטגון ללא קשר לחברה אמריקאית וללא תמיכה ויכולות ייצור בארצות הברית עצמה", אומר שמעון שחם, מנכ"ל התכוף. "המשבר הכלכלי רק העניק משנה תוקף ללוקליזציה של הספקים שם, ומדינות אחרות הולכות כיום באותה דרך".
לדברי שחם, התכוף מחוזרת כיום על-ידי כמה חברות אמריקאיות, לצורך שיתוף פעולה במכרזי ההצטיידות של הפנטגון. אבל אף שהתחום נחשב ל"חם" בעולם העסקים הביטחוניים, לדברי שחם האקזיט לא נמצא על הפרק, והאנרגיות של החברה מופנות לפיתוח עסקי ולהרחבת סל המוצרים שלה.
אסיה קורצת באופק
עוד חברה שהיטיבה למנף את ניסיונה היא MDT מקבוצת ארוטק, שנסחרת בבורסה בארצות הברית. החברה צברה ניסיון רב בפיתוח הג'יפ הממוגן "דוד", המבוסס על שלדת לנדרובר. מאות יחידות של הדוד סופקו לצה"ל ונשאו בכבוד בעול הבט"ש בשנים האחרונות. הקרדיט על הפעילות המבצעית בצה"ל סייע להתרחבות בינלאומית מואצת של חטיבת המיגון של ארוטק, הן בארצות הברית, שבה יש לקבוצה בסיס רחב של פיתוח ושל ייצור, והן באסיה.
בהודו, למשל, חברה ארוטק לשתי יצרניות הודיות ותיקות של מיגון וכלי רכב, שלהן נגישות טובה כקבלניות לחוזי אספקה של הצבא ההודי, והקימה את החברה המקומית קונקורד. הקיץ השיקה החברה את רכב השטח הקרבי הקל הממוגן C8, שפותח על בסיס הדוד, והוזמנה להשתתף במכרז של הצבא ההודי.
גם ארוטק לא מסתירה את שאיפותיה להיכנס למכרזי האספקה של הפנטגון, ובמסגרת זו חשפה לאחרונה בתערוכת AUSA רכב שטח ממוגן וכבד יותר, Tiger שמו, שפותח על-ידיה עצמאית על בסיס פלטפורמה ומכללי הנעה תקניים של דודג' ראם. הכלי יכול לשנע עד תשעה לוחמים ומטען רב, ויש לו מיגון מודולרי, שניתן להסרה ולהחלפה בעת הצורך, ומגוון גרסאות ותצורות לשימושים צבאיים שונים. לרכב, כך מעריכים בתעשייה, יש פוטנציאל טוב להשתתפות במכרזי ההצטיידות של המארינס.
ההצלחה של שלוש החברות הללו לא נעלמה מהשחקנים הישראלים הוותיקים יותר בתחום. חברת תעשיות רכב נצרת של צבי נטע, חלוצת ייצור הרכב הצבאי הקל בישראל, פיתחה כבר לפני שנים כלים צבאיים לשטח על בסיס שלדות של טנדרים אמריקאיים, ואף ייצאה אותם ללקוחות בחו"ל. לקבוצת מכשירי תנועה יש גם חברה בת פעילה בארצות הברית, כך שהמרחק בינה לבין כניסה לשוק העולמי המתפתח אינו גדול.
לרפא"ל, שעד כה שיתפה פעולה עם השחקנים המקומיים על תקן של קבלן משנה בתחום המיגון, יש חברה בת גרמנית, שמתמחה בין השאר בפיתוח של כלי רכב ממוגנים. רפא"ל כבר הוכיחה את יכולותיה כשפיתחה לפני שנים אחדות את הרכב הקרבי הממוגן גולן, עם מיגון מתקדם נגד מגוון של איומים. החברה אף שיווקה כמה עשרות של הגולן לצבא האמריקאי, באמצעות החברה הבת האמריקאית שלה; ואף שלא שמענו לאחרונה על התפתחויות בתחום, קרוב לוודאי שיש לה כוונות רציניות כלפי השוק החדש.
גם לתעשייה הצבאית, שלה ניסיון רב שנים במיגון אמצעי לחימה "כבדים" כמו טנקים ונגמ"שים, יש כוונות ברורות להיכנס לתחום. לאחרונה חשפה תעש משאיות ממוגנת ירי ומוקשים המכונה Wildcat, שפותחה על בסיס שלדה ומכללי הנעה של חברת טאטרה הצ'כית, ספציפית על-פי המפרטים של הצבא האמריקאי.
וישנה גם אלביט, שהציגה יכולות מרשימות בפיתוח אמצעי ירי עם שליטה מרחוק ורכבי סיור לא מאוישים. זוהי עדיין נישה קטנה אך מומחים מעריכים שאחרי הבשלת הטכנולוגיה, כלי הרכב הלא מאוישים יעמדו במרכזן של תוכניות ההצטיידות של צבאות בעולם.
אופק חיובי במובן השלילי
האם יהיה מקום לכולם בשוק העולמי, או שאולי הפריצה יוצאת הדופן של התעשייה הישראלית בתחום תיקטע בשל אותו "קניבליזם" מוכר בין חברות ביטחוניות ישראליות?
בינתיים, לפחות, נראה שהפוטנציאל עדיין רחוק ממיצוי, והיקפי ההצטיידות הנוכחיים של הצבא האמריקאי, מרשימים ככל שיהיו, הם אפילו לא קצה הקרחון. בדצמבר אשתקד פרסם הפנטגון בקשה להצעות להצטיידות בסוג חדש של כלי רכב ממוגני מוקשים ומארבים, עם משקל נמוך יותר ויכולות שטח משופרות לשימוש כוחות המרינס באפגניסטן. ההיקף המבוקש הוא לא פחות מעשרת אלפים יחידות. לאחר מכן, כך מעריכים מקורות בטחוניים בארצות הברית, עשוי הצבא האמריקאי למגן בהדרגה את כל צי כלי הרכב הקרבי שלו, וכאן כבר מדובר במאות אלפי יחידות.
כך, בתחילת העשור השני של המאה ה-21, האופק העסקי של ממגני הרכב נראה חיובי. ומה יקרה, חלילה, אם יגיע שלום עולמי? "תמיד אפשר לעבור לייצור של רכב חשמלי. אחרי הכול, המשימה דומה למדי", אומר בכיר בתעשייה.