יצירת העשור שלי: פרויקט בחירות אישי

סרט מטלטל שמעיד על האישיות של יוצרו, לא פחות משהוא מעיד על מידת כישרונו / מתן שירם

הסרט שנגע לליבי יותר מכל סרט אחר בעשור החולף הוא "Into The Wild", שאותו כתב וביים השחקן שון פן.

החוויה שמעניק "Into The Wild" לצופה היא כה משמעותית, שהיא פורצת גיחה מן הבד אל חלל אולם הקולנוע, ומסתפחת אל שק החוויות שאדם עובר בחייו. היא פוצעת את הלב. עד כדי-כך. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש בארצות-הברית בראשית שנות ה-90, ואני מנחש שגם נפשו של פן נפצעה כשנתקל לראשונה במקרה הזה - סיפור טרגי שחושף את אמריקה כפי שהיא באמת, ולא מהזווית שבה היא נשקפת בדרך-כלל בעיני עדשות הקולנוע, הטלוויזיה והתקשורת. זוהי אמריקה של הפרברים, של העיירות, של ההולכים נגד הזרם. חברה שבה לבדידותם של החיים בשוליה, אין מזור.

הסרט מספר על כריס (אמיל הירש), צעיר אמריקני שזה עתה סיים תואר במשפטים, שיוצא בגפו למסע בנופיה הפראיים והקסומים של צפון אמריקה.

עבור כריס, יותר משזה מסע התרחקות מסביבתו הקרובה, בעיקר מהוריו ומהתחושות הקשות שהתנהגותם הפוגענית (גם אחד כלפי השני) הותירה בו במהלך השנים, זהו מסע היטהרות מהצביעות ומהשקר שמאחורי המשפחה שלו, שכלפי חוץ נראית כמשפחה האמריקנית המושלמת.

המסע של כריס אמור להסתיים באלסקה, אלא שכריס מוצא את מותו קודם לכן.

צריך להיות בעל אישיות מיוחדת על מנת לעבד כהלכה את הסיפור הזה לקולנוע, וסרטו של פן - קשה כפי שהוא מרגש, יפהפה כשם שהוא אנושי ורגיש - מעיד על אישיותו של יוצרו, ולא פחות על מידת כישרונו. אין חולק על כך ששון פן הוא שחקן מדהים, אחד הגדולים בהיסטוריה של הקולנוע. ב"Into The Wild" הוא מתגלה גם כיוצר מבריק, מה שהביאני להסיק ששון פן הבמאי לא נופל משון פן השחקן.

הבחירה בסרט הינה בעיקרה אמוציונלית, כאמור, אך מקצועית לא פחות. ואולי במקרה זה לא ניתן להפריד בין השתיים. "Into The Wild" הוא יצירת מופת קולנועית, החל מבימוי כישרוני של תסריט מושלם - אינטליגנטי, יצירתי, רגיש, המשרטט את אופי הדמות הראשית בשורות דיאלוג תמציתיות, וכלה בליהוק מוצלח (הירש, כאמור, וקריסטין סטיוארט), בפסקול נדיר ביופיו (אדי וודר, סולן "פרל ג'אם") ובצילומים מעוררי ההשראה של נופים עוצרי נשימה וצילומי תקריב אינטימיים.

כדרכם של סרטים רבים וטובים אחרים, גם הסרט הזה לא הוקרן בבתי הקולנוע בישראל. *

"Into The Wild", ארה"ב 2008. תסריט ובימוי: שון פן

איימי ווינהאוס "Back to Black"

בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה כמעט בכיתי. רציתי לדעת הכל עליה ועל עולמה / שרון מולדאבי

בביקורת על אלבומה השני משלהי 2006 כתבתי בעמודים אלו ש"איימי ווינהאוס היא סוג של נס. בעידן כה מפולח דמוגרפית, הפופ שלה מסוגל להציע חוויה משותפת לבני כל הגילאים וכל הטעמים, וזה דבר שכמעט עבר מן העולם". התברר שההשפעה החברתית-תרבותית של ווינהאוס אכן גדולה, גם מעבר לעלילות הסמים-נישואין-גירושים-תספורות-בגדים וקעקועים שלה. ווינהאוס הפכה שם שגור כמעט בפי כל, הרטיטה לבבות, חצתה מחסומי אופנה-סגנון חיים-מעמד חברתי-פוזה.

והיא דיברה לכולם ונגעה בכולם לא משום שפיצחה את הקודים המסחריים-תעשייתיים-הפקתיים הנכונים, ולא בגלל שלכדה נכון את רוח הזמן.

היו העשור אמנים חלוציים, מצליחים, חדשניים ועמוקים ממנה. אבל ווינהאוס שבתה אותנו כשהצליחה בכזו פלאיות כמו-טבעית להצניח ולהנציח את ליבה הרוטט בחיקו של שיר הפופ הפשוט. השיר שהעניק את שמו לאלבום השלם, משתמש בארבע דקות ובשנייה אחת. בארבעה אקורדים ובעוד אחד, שמופיע רק פעמיים במה שקרוי "שמונה התיבות האמצעיות" של השיר. מינימום שלד לבניין המנגינה והמילים, אבל מקסימום רגש, תבונת חיים, עסיסיות, ותקשורת אנושית כובשת.

מישהו עזב מבלי שהותיר דבר מלבד מילים. מישהו כבר בזרועות אחרת, בעוד היא מתה מאה פעם. החיים הם כמו מקטרת והדוברת מרגישה כמו חומר הניקוי שנתחב לתוכה. בילי הולידיי ואדית פיאף ומריאן פייתפול וארית'ה פרנקלין ואחרות כבר היו שם. אבל היהודייה הפצפונת מצפון לונדון שכתבה והלחינה והגישה את שיר הפופ הקלאסי הזה, הזכירה לכולנו שגם בעידן התפקעות האינפורמציה, עדיין, כישרון ונשמה חופשית מסוגלים לפרוץ את כל הגבולות בדרך מצערה של אישה אחת אל הנצח.

בחרתי בשיר "Back to Black" לא משום שהוא מייצג תופעה תרבותית, חברתית או מוזיקלית, ולא בגלל החזרה של ווינהאוס לרוח עשורים קודמים. בחרתי בשיר כיצירת העשור הפרטית שלי, בגלל שבפעם הראשונה ששמעתי אותו כמעט בכיתי. הוקסמתי. רציתי לדעת הכל עליה ועל עולמה, רציתי לנחם אותה ורציתי שהיא תסעיר אותי.

והיה עוד משהו נדיר. ווינהאוס גם הזכירה עד כמה טוב שיר פופ טוב באמת יכול להיות. עד כמה הוא נחוץ לחיים, נוגע בנימים הכי עדינות ומסוגל, גם כשהוא דן בעניינים לכאורה הכי שחוקים, לשוב ולצייר את העולם ואת דייריו בעיניים חדשות, חמות ורעבות. ווינהאוס גרמה לי לא רק להתאהב בה, אלא בכלל להתאהב מחדש בפורמט העתיק שנקרא "להיט פופ". היא החזירה לחיים את מלוא הדרו של להיט הפופ הקלאסי. ובזמן האחרון יש לנו כה מעט מאלו. *

האבטיחים של סיגלית לנדאו

עבודת וידיאו מונומנטלית, שלעולם אינה מגיעה אל קיצה / חגית פלג-רותם

משהו מתוק, משהו צורב, משהו מלוח; מקומי אבל אוניברסלי; בן-זמננו אבל על-זמני; סימבולי אבל מאוד מאוד קונקרטי; נקודתי אבל נמשך ומתפתח - כל אלה מתגלמים בעבודה אחת של סיגלית לנדאו משנת 2004, ובעיניי מתלכדים להכתירה בתואר "יצירת העשור" באמנות הישראלית.

תמונת האבטיחים בים המלח נצרבה בתודעה הישראלית עם התערוכה "הפתרון האינסופי", שמשכה מאות אלפי צופים לביתן הלנה רובינשטיין, שם הוצגה, ולאחר מכן פרצה מגבולות הארץ והוצגה בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד גדולות ומרשימות בברלין, ב"מומה" בניו-יורק ובפריז.

אוצרים בישראל ומחוצה לה הגדירו אותה כאחת העבודות המעולות של זמננו והיא נרכשה לאוספים פרטיים ולאוספי מוזיאון ישראל ומוזיאון תל-אביב.

ב-2004, כחלק מעבודה רחבת היקף לקראת תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה שלה, קשרה סיגלית לנדאו 500 אבטיחים בחוט נסתר וערכה מהם ספירלה מרהיבה הצפה על מי ים המלח. בעבודת וידיאו מונומנטלית היא מתעדת את הספירלה הירוקה והרעננה הולכת ונפרמת, אך לעולם לא מגיעה אל קיצה.

לנדאו, המרבה לשלב בעבודותיה את עצמה, גופה ובשרה, מופיעה בעבודה זו כשהיא שוכבת בעירום לכודה בתוך מעגלי האבטיחים, ידה האחת מושטת מעלה כמצביעה על ה"פצע" הפוגם במראה ההרמוני: מקבץ של אבטיחים פעורי כיפה, החושפים את בשרם האדום כדם, המכורסם, המרקיב.

אישה ברה וזכה שוכבת עירומה ופגיעה במלכודת מלוחה-מתוקה שיצרה במו ידיה. מי שטבל פעם בים המלח יכול כמעט לחוש בכאבה. כמו מדינה קטנה הלכודה במערבולת בין המדבר לים. כמו ים המוות, המקום הכי נמוך בעולם הולך ונעלם. כמו החיים עצמם, על כל טעמיהם וחזונם וכוחם וכיליונם.

לנדאו חזרה ועבדה מאז עם אבטיחים, סוכר ומלח, היוצרים תגובות מרתקות בבואם במגע זה עם זה. כמו מדען מטורף שמצא את חומרי היסוד שמהם ניתן לברוא בשר אדם, היא ממשיכה לסובב במעגלי החיים והמוות, רומזת לתלאות העבר וחרדה מפני העתיד.

בחייה, כמו באמנותה, היא מקיימת את תמצית הישראליות, מגשרת בין דורות ותפיסות, חיה כאן ועובדת בכל העולם, וממשיכה ליצור ולהפתיע. *

סיגלית לנדאו Dead See", 2004", עבודת וידיאו, 11:39 דקות היצירה מוצגת בימים אלה בתערוכה "אבטיחים" במוזיאון בית ראובן רובין בתל-אביב

הפליינג בייבי

תשעה שירי רוק מושלמים ומפרקי עצמות. תקשיבו לי טוב, אתם חייבים את זה לעצמכם / אבישי מתיה

הזמן מטשטש את הזיכרון. אבל הגוף זוכר.

המוזיקה שאהבנו נצרבה בנשמה שלנו כמו הצלקת שקיבלנו בגיל 11. בכל פעם שהאוזניים נחשפות אליה, משהו מתעורר. זה בעור. זה בבשר. זה בדם. ואי אפשר לשלוט בזה.

השעה הייתה רבע לאחת בלילה כשהעולם התהפך. 2003, מאי, כפר-סבא, בארבי, 20 איש באולם, שלושה על הבמה, והאדמה רועדת. האוויר נדחס. הנשימה כבדה. העיניים נקרעות לרווחה. ואי אפשר לשלוט בזה.

בגיל 39 חוויתי את ההופעה הטובה בחיי. קראו להם הפליינג בייבי. ב-11 בפברואר 2001 הם נכנסו לאולפני המון ברמת גן ותוך מספר שעות, בסשן אחד, ארוך, חי, הקליטו את אחד האלבומים המהממים בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית. יצירת מופת רבת עוצמה, סוחפת וממכרת. תשעה שירי רוק מושלמים ומפרקי עצמות. תקשיבו לי טוב, אתם חייבים את זה לעצמכם.

הגיטרה המייבבת של גבע אלון תחולל בכם שמות. וקולו המתוק יעסה את האוזניים. הוא שר באנגלית, אבל אני מעולם לא התעמקתי במילים, רק נתתי לעצמי להיפתח לצלילים ולתת להם לחדור אלי. שחם אוחנה בבס ובקלידים, גדי אלטמן (שיחליף את אוחנה כבסיסט) בגיטרה נוספת ורשף שחר בתופים, עוטפים אותו בסאונד קשוח לפרקים ועדין כשצריך.

מהרגע שבו הצלילים הראשונים בוקעים, כשהגיטרה מתעללת בדיסטורשן, כשהרכות ניגפת מול הפראות, כשסן-פרנסיסקו נוהגת בדרך לניו-יורק, אי אפשר לשלוט בזה. אל תנסו אפילו.

ואז נוחתת רצועה מס' 7. "הים חופשי", "דה סי איז פרי". אלון ממתין שנייה, ומאפשר לחבריו להסתער. זה היה צריך להיות שיר העשור. סליחה, זה שיר העשור. תוך דקה וחצי אתם מזמזמים אותו לעצמכם, ואחרי רבע שעה אתם חוזרים אליו בפעם החמישית. גבע מרביץ שם סולו שלא שמעתם כמותו.

הוא מכניס אליו את כל הכישרון, והמיניות, והנעורים, והכמיהה, והביטחון העצמי. הוא עושה עם הגיטרה שלו אהבה. ולדיסק קוראים "אינר וורלד". העותק הצרוב שלו עלה לי 30 שקל. שמעתי אותו יותר מ-100 פעמים. במכונית. בחדר. בסלון. עם האישה שלי. עם הבן שלי. עם החברים שלי.

כי אי אפשר לשלוט בזה. *

"The Flying Baby - "Inner World. הוצאה עצמית. 2003

"ספרד" של אנטוניו מוניוס מולינה

פסיפס אפי מפליא בחמלה, בהבנה ובהזדהות שבו / אסתי סגל

אם יש דבר שלמענו שווה לחכות לסוף שנה/עשור/מילניום, זה האקט המכונן של בחירת ספר השנה. מדובר ברגע נדיר של נחת. בהצפת הספרים ונימפומניית הכתיבה המאפיינת את העשור האחרון, יש לספרים נטייה לנצנץ רגע ולהיעלם בחור השחור של הכותרים שהלכו לאיבוד. כל-כך הרבה משפטים זרמו כאן, כל-כך הרבה פליק פלאק מילוליים וכל-כך מעט ספרים טובים באמת. משפיעים. כמו למשל "ספרד".

היו טובים ממנו ("הדרך"), מתוחכמים ממנו ("קרוב להפליא ורועש להחריד"), מעוררי גלים ממנו ("נוטות החסד"). אבל בי הוא נגע. אולי כי הוא מספר על סבל והתמודדות אנושית לנוכח הכוח העיוור של ההיסטוריה וגם לנוכח עוני ורעב וסמים. אולי כי הוא מספר על בני אדם. ידועים ואלמונים, יהודים ושאינם יהודים, רפובליקנים ופשיסטים.

היציאה לאור של Sefarad במולדתו ספרד, הוגדרה כאירוע תרבותי חשוב, וכשתורגם לאנגלית הגיע לכותרות מדורי הספרות של ה"ניו-יורק טיימס" במילים - "יש ספרים ויש 'ספרד'".

הוא אינו רומן אבל יש בו סיפורים. מוגדר כבדיון אבל יש בו עובדות היסטוריות וגיבורים אמיתיים. זרם תודעה עם דיונים פילוסופיים, שבטכניקת כתיבה מקורית הופך לעדות בגוף ראשון המתמזגת לתוך דברי המספר יודע-הכל.

ספר שבעיקר הוא זיכרון. פיסות של תמונות מתוך התיעוד ההיסטורי ומתוך דמיונו של הסופר. יוזף ק. של קפקא, ופרימו לוי וז'אן אמרי, ומרגרטה בובר-נוימן, ובתה של דולורס איברורי, ואנשים מן השורה ומשולי החברה - בפסיפס אפי מפליא בחמלה ובהזדהות שבו. הניגוד האולטימטיבי למגלומניות של "נוטות החסד" על רוחב העלילה והדיונים המוסריים שבו. "ספרד" הוא יצירת אמנות עדינה ומינורית, ובעיקר אנושית. *

"ספרד" - אנטוניו מוניוס מולינה. עם עובד

איתי טיראן

כשחזיתי לראשונה באיתי טיראן ידעתי שאני עד ללידתו של כוכב / טל פרי

לעתים נדירות בחייו של עיתונאי המסקר תחום תרבותי (מוזיקה, תיאטרון, מחול, ציור וכו'), מזדמן הרגע שבו מתגלה לראשונה כישרון חדש המצליח, לרוב בתוך פחות משעה, להותיר אותך בתחושה שהיית עד ללידתו של כוכב. הערב שבו חזיתי לראשונה באיתי טיראן היה אירוע כזה.

השנה הייתה 2002. טיראן היה עדיין תלמיד שנה ג' בבית הספר לאמנויות הבמה בית צבי, וכבר סוג של מיתוס בין כותלי המוסד. גרי בילו, אז מנהל בית צבי, נהג להרעיף בפני כל עיתונאי שהזדמן לפתח בית הספר שבחים על העילוי הצומח בחממתו.

עמרי ניצן, המנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי, כבר ניהל מגעים על צירופו של טיראן לצוות שחקני התיאטרון מיד בתום לימודיו. יש האומרים שכבר אז פינטז ניצן על ליהוק טיראן לתפקיד המלט, אחרי שהאחרון ישתפשף בכמה הפקות ויבנה שם. טיראן, כידוע, הגשים מאז את כל הציפיות בקריירה מרהיבה שנבנתה בדיוק ויעילות של שעון שווייצרי.

אבל השנה הייתה כאמור 2002, אף אחד לא ידע מיהו איתי טיראן, וכותב שורות אלה הגיע לבית צבי לצפות במחזה בשם "בריטניקוס" מאת ז'אן רסין, שביים ארתור קוגן. מחזה שהועלה באולם קטנטן, לא יותר מ-50 איש בקהל. טיראן גילם את נירון, הקיסר שהבעיר את רומא באש ואז ניגן להנאתו בכינור בעוד העיר בוערת, כסוג של כוכב רוק פגום בעיצומו של סיבוב הופעות.

הוא הסניף קוקאין, אנס נערה צעירה, עגב על אמו (במחזה) והפליא לנגן בפסנתר. כל רגע שלו על הבמה היה מפגן ראווה של כישרון בוער וטהור, גם אם עדיין לא מלוטש. בהמשך אותה שנה צפיתי בו מגלם להפליא את מוצרט ב"אמדאוס" בתיאטרון הספרייה (תפקיד אותו חזר לגלם לפני כשנה בתיאטרון הקאמרי), ואם היה נדמה ש"בריטניקוס" הוא הברקה חד-פעמית, התברר שמעיין הכישרונות של טיראן רק מתגבר מהפקה להפקה. בסיום עשור שלא הרבה להרעיף על חובבי התיאטרון בארץ חוויות במה חד-פעמיות בעוצמתן, איתי טיראן הוא כמעט בגדר איש עם שתי עיניים בעולם של עיוורים.

ואם כבר נימה אישית, זמן קצר לפני שסיים את לימודיו בבית צבי והחל חזרות להופעתו הראשונה בתיאטרון הקאמרי (אייליף ב"אמא קוראז'" שביים עמרי ניצן), העניק איתי טיראן ראיון אישי גדול ראשון למוסף "תרבות מעריב". אני הייתי המראיין. היום, כאשר כל שועי עולם טוענים "אני גיליתי אותו", לי לפחות יש הוכחה מודפסת. *

גוסטבו דודאמל מנצח על תזמורת "סימון בוליבר"

דודאמל מעורר תקווה מחודשת ביכולת ההישרדות של המוזיקה הקלאסית ה"רצינית" בעולם הנוטה יותר ויותר לבידור קליל / עומר שומרוני

יש משהו מוזר בהענקת התואר הנכבד של "אלבום העשור" לדי.וי.די שעליו מנצח בחור שטרם מלאו לו 29 שנים. ובכל זאת, אין ראוי לתואר יותר מאשר ההקלטה החיה הזו, שבה מנצח גוסטבו דודאמל (Dudamel) על תזמורת "סימון בוליבר".

לטעמי, זהו אחד האלבומים המרגשים שיצאו בשנים האחרונות - לא רק מבחינה מוזיקלית, אלא בכך שהוא מעורר תקווה מחודשת ביכולת ההישרדות של המוזיקה הקלאסית ה"רצינית" בעולם הנוטה יותר ויותר לבידור קליל.

דודאמל ותזמורת הצעירים שלו שייכים ל"סיסטמה", מערכת חינוך מוזיקלי מפוארת שמוציאה אלפי נערים מעתיד של עוני ופשע והופכת אותם למוזיקאים ברמה בינלאומית. הנערים מקבלים כלי נגינה ולימודי מוזיקה במימון ציבורי, והטובים שבהם מתנקזים לתזמורת "סימון בוליבר" - תזמורת הדגל של המערכת. דודאמל, מנהלה המוזיקלי של התזמורת, הוא דוגמה קיצונית להצלחת ה"סיסטמה": הוא עצמו קיבל את חינוכו המוזיקלי במסגרתה, וכיום נחשב לאחד המנצחים המבוקשים בעולם.

הדי.וי.די המדובר הוקלט בפסטיבל זלצבורג היוקרתי בשנה שעברה (2008), ונהנה מאיכות אופטימלית של צילום וסאונד. במרכזו יש שתי יצירות: "הקונצ'רטו המשולש" של בטהובן ו"תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי. שתיהן מנוגנות לעייפה בקונצרטים, אבל תחת ידיו של דודאמל הן מקבלות חיים חדשים.

לביצוע הקונצ'רטו של בטהובן מצטרפים לתזמורת שלושה מהסולנים הבולטים בתחומם - מרתה ארחריץ' הנפלאה בפסנתר, רנו קפוסון בכינור, ואחיו גוטיה בצ'לו. הביצוע מבריק ומלא ניואסים, והניצוח הצעיר והכריזמטי של דודאמל משתלב היטב עם הדרת הכבוד שמשרה שערה האפור של ארחריץ'.

המנה העיקרית בקונצרט היא "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי, בתיזמורו של ראוול. הביצוע זכה אז לביקורות כבירות, וכאן אפשר להבין למה: הוא מבריק, מלא צבע ועשיר להפליא, והניצוח של דודאמל מרהיב לצפייה. ממש כישרון ענק.

ההדרנים בקונצרט הם "מארש רדצקי" (שטראוס) ו"דאנצה פינאל" (חינסטרה), שבו הנגנים משתובבים עם הכלים בתיזמון מושלם. הקהל מגיב בתשואות אקסטטיות, ואת ההתרגשות וההתלהבות אפשר לחוש בקלות גם דרך המסך. אם יש תקווה לחיים מחודשים למוזיקה הקלאסית, היא נמצאת כאן. חוויה מוזיקלית נדירה. *

בטהובן - קונצ'רטו משולש. מוסורגסקי - תמונות בתערוכה. מנצח: גוסטבו דודאמל. די.וי.די דויטשה גרמופון

"תל-אביב יפו", ענת זלצר ומודי בר-און

סדרת מופת על גולת-הכותרת של המעשה הציוני, שמוגשת בקצב של שידור מליגת האלופות / ניר קיפניס

באמצע הפרק השני של "תל-אביב-יפו" נתפס ראש העיר מאיר דיזנגוף כשהוא שוחה בים בעירום. כל זאת על רקע ביקורת נוקבת נגד ההפקרות המינית שהשתלטה על העיר העברית הראשונה. היה זה אחד מרגעי השיא, בסדרה שהיא כולה שיא אחד ארוך ומתמשך.

זו לא הפעם הראשונה שבה הוכיחו מודי בר-און וענת זלצר את העובדה שהם הזוג הכי מוצלח בטלוויזיה - קדמו לסדרה המצויינת הזאת עוד כמה שיתופי פעולה: מ"הכל אנשים", דרך סקירת תולדות הבידור בישראל ועד להבלחה חד-פעמית בנושא מיתוס טרומפלדור.

היכולת של מודי בר-און לדסקס אירועים היסטוריים, היא פנומנלית ממש: לשנן תאריכים, שמות ואירועים יכול כל אחד, אבל בר-און, נאמן לגישה שעמדה בבסיס "הכל אנשים", מנסה להיכנס לראשם של גיבוריו, להפנים את האקלים התרבותי שבו פעלו, לשים עצמו בנעליהם. בפיו הופכים אנשים שמוכרים לנו בעיקר משמות של רחובות, ליצורים חיים, בשר ודם, כפי שהיו באמת.

אבל אין זה הדבר היחיד שהופך את "תל- אביב-יפו" לסדרת העשור שלי. גם לנושא יש כאן תפקיד: זוהי סדרה על גולת-הכותרת של המעשה הציוני. אמנם חלקים מתל-אביב יושבים על אדמות שהופקעו מבעליהן המקוריים, אבל ראשית המעשה הוא באמת "יש מאין" במובן הטהור ביותר של: "ארץ ללא עם - לעם ללא ארץ", עיר שצמחה לה בחולות, שהתכוונה להיות אירופה ד'ארץ ישראל.

עיר שמוכיחה שמעבר לכל המילים הגדולות, צרכי היומיום של האדם, הכמיהה לשיפור מתמיד באיכות חייו וכוחות השוק, הם אלו המצעידים אותנו קדימה. מבעד למחירי הנדל"ן המטורפים, מגדלי המגורים המפוארים וחיי הלילה הסוערים, קצת קשה לראות לפעמים, אבל הקמתה של תל-אביב כעיר עברית בתקופה שבה אפילו השפה - עברית, הייתה "לשון קודש" או לכל היותר (או הפחות, תלוי את מי שואלים) לשון כתיבה עבור ראשוני הסופרים העבריים (ביאליק, ברדיצ'בסקי, ברנר, שופמן ואחרים), היא לא פחות מנס. נס של בריאה אמיתית מעשה ידי אדם.

והנס הזה צץ כמעט מכל פריים, דווקא משום שמודי בר-און, בגישתו הארצית מגיש את התהוותו כאילו הנחה את אולפן ליגת האלופות. הנה, ככה היינו צריכים להיראות לולא דברים החלו להשתבש בדרך: אופטימיים כמו הרעיון התל-אביבי, עם טלוויזיה שיש בה הרבה יותר זלצר ובר-און. מדינה שבה אנשים חיים ונותנים לחיות, מדינה שבה מנהלים דיאלוג מתוך מטרה להשמיע, אבל גם להקשיב. בקיצור - מדינת תל-אביב. *