ממוסך ומשאית לאימפריה כלכלית

משפחת לבנת חרגה השבוע מאוד ממנהגה, והוציאה מיוזמתה הודעה לעיתונות כדי לבשר על מינוי היו"ר החדש של החברה המשפחתית הפרטית שלה, א. לבנת. גם את זה עשתה כמי שכפאה שד. המשפחה, העומדת בראש אחת מקבוצות האחזקה הגדולות במשק, אחת מבעלי "תעבורה" (50%), חלק מגרעין השליטה של אי.די.בי (דרך גנדן, 13%) ובעלת עסקים רבים וענפים אחרים, חרדה מאוד לפרטיותה ואינה אוהבת חשיפה. כמה חודשים הצליחה לשמור בסוד את הרכש החדש שלה, וכאשר דלפה הידיעה החוצה, הוציאה הודעה מסודרת.

זהו גם יום דרמטי מאוד בחיי הקבוצה, שמזה שנים מונהגת בידי מקימה, אב המשפחה אברהם (בונדי) לבנת, 85, דמות פטריאכלית קלאסית ששלושת הבנים - זאב (58), צביקה (56) ושי 50 - מקבלים באהבה את שלטונה. עד כדי כך גדולה הזדהות הבנים, שלושה אנשי עסקים בכירים וכבר לא צעירים בעצמם, עד כי שלושתם התנאו בשפמים כדוגמת האב, וכאשר ביקש אחד מהם, שי, למרוד ולהביע עצמאות, גילח באקט סמלי את שפמו. עכשיו, לראשונה מאז הקמת החברה, אי שם בשנות המדינה הראשונות, היא לא תונהג בידי בונדי. מקורב למשפחה אמר ל"גלובס" אתמול: "האב אמר לבנים שהוא לא ילד והוא רוצה עזרה. הבנים קיבלו את החלטתו למרות שהיה להם קשה, בשל הכבוד שהם רוחשים לו".

ביים את מותו

המשפחה כל כך רגילה לנהל בשקט את ענייניה, שבונדי והבנים הופתעו למראה הכותרות הרבות שעורר העניין. את השותף הבכיר שלהם באי.די.בי, נוחי דנקנר, יידעו כבר מזמן על המהלך המתרקם, שכמובן נוגע רק בעקיפין לקונצרן. בין בונדי לנוחי דנקנר שוררים יחסים חמים מאוד, עד כדי כך שבאחת מהרמות הכוסית הנהוגות בחגים באי.די.בי אמר בונדי לנוחי כי "אני מודה לאל הטוב שהפגיש בינינו. המפגש בינינו הוא אחת הפסגות בחיי", ואילו דנקנר נוהג לומר למקורביו שיש "רק אדם אחד בעולם שאני מעריץ, וזה בונדי".

אברהם לבנת, וייס בשמו המקורי, נולד בסלובקיה ב-1924, בן בכור לארבעה ילדים. אביו ניהל חווה חקלאית, בבעלותו של ברון הונגרי, שייצרה ספירט מעמילן. אברהם, שזכה לשם החיבה באנדי (באצ"ל שובש הכינוי לבונדי וכך נשאר), נשלח לבית ספר מקצועי ולמד חרטות ומכניקה. לאחר הכיבוש הנאצי נשלח לעבודות כפייה ולבסוף מצא עצמו בהונגריה כמנטרל נפלי פצצות של בעלות הברית. יום אחד הצליח להימלט כשהוא מביים את מותו.

בסוף 1944 הגיע ארצה, הצטרף לאצ"ל ובתוך זמן קצר פתח בנתניה בית מלאכה קטן, שהפך עם הזמן למוסך. בדרך מקרה הפך לנהגו של עובד בן עמי, ראש העיר נתניה, וניצל את חופש התנועה של ראש העיר כדי להבריח חומרי נפץ שאוכסנו מתחת לכיסאו של הבוס. הוא החזיק בחדר המנוחה שלו פסל של ז'בוטינסקי, ובמשך שנים נמנע מלנסוע לאנגליה מחשש שייאסר בשל מעורבותו ב"תליית הסרג'נטים". לאחר ששדד עבור האצ"ל שתי משאיות בריטיות, העניק לו מנחם בגין לאות תודה אחת מהן בפריסת תשלומים נוחה, וזו היתה תחילתה של האימפריה.

מאבק עיקש במתחרים

בתחילת שנות ה-50 הסתער לבנת עם המשאית הזו על השוק. בין אם הדברים נעשו כאסטרטגיה ובין אם מחוסר ברירה, הוא קיבל את העבודות שנחשבו לקשות ביותר באותם ימים: מדובר בנהג היחיד שהצליח לשרוד את כל משך הסלילה של כביש דימונה-סדום, ושהרקורד שלו כולל ריקון בריכות האידוי בים המלח ועבודה במכרות הנחושת בתמנע ובמפעלי הפוספטים. יותר מיובל שנים מאוחר יותר, תעבורה עדיין עובדת עם כל המפעלים שבעבורם ביצע את ההובלות הראשונות.

במשך שנים ישבה הנהלת החברה במשרד נזירי, בקומה שנייה שנבנתה על מבנה שהוסב ממכולה, ברמלה. לאחרונה, כיוון שרכבת ישראל נזקקה לשטח שעליו היו ממוקמים המשרדים, העתיקה את מושבה לבניין חדש ושגרתי יותר, מהעבר השני של הכביש. אבל עדיין אוכלים שם בצהריים לחם מלא מרוח גבינה לבנה או חצילים בטעם כבד, ירקות חתוכים ופירות הדר ואבוקדו מהחווה של המשפחה.

בשנים הבאות לא החמיץ לבנת שום הזדמנות לפתח את העסק, ובאותה טקטיקה הנהוגה עד היום בחברה: קשר חזק עם הלקוחות, מחירים סבירים ומאמץ לדחוק החוצה את המתחרים. אין לקוח שתעבורה תוותר עליו בלי מאבק מר. עד כדי כך שאחד ממתחריהם אמר עליהם כי "הם מלח הארץ, תורמים, עוזרים, אבל אם אתה מתחרה הם לא רואים אותך ממטר".

ענף אחר שאליו נכנסה תעבורה היה הובלת מכוניות, והיא השליטה הבלתי מעורערת בתחום, לאחר שרכשה רבות ממתחרותיה. בעבר סיפר לנו גורם מהתחום כי הם מעדיפים לספוג הפסדים במשך תקופות של שנים, "העיקר לחסל את המתחרים". מקורבי המשפחה השיבו כי אין לקבוצה פעילות מפסידה, אולם היא נוקטת בהעלאות מחירים מתונות ורק בתיאום עם לקוחות ו"מתחרה יכול לפרש את זה כאילו רוצים להרוג אותו".

ההתחברות לדנקנר

הקשר בין הלבנתים לנוחי דנקנר נוצר ב-2002. בני המשפחה, שהכירו את כלל (החברה-האם של נשר, השותפה עמם בתעבורה ונמצאת בבעלותו של דנקנר), שמעו שאי.די.בי (חברת האם של כלל) עומדת למכירה, וכי נוחי דנקנר מתעניין ברכישתה. הם פנו לעורך הדין שלהם, גיורא ארדינסט, ושאלו איך מגיעים לנוחי. ארדינסט, שלמד עם דנקנר משפטים וישב עמו במערכת כתב העת "עיוני משפט", מיהר ליצור את הקשר.

דנקנר כבר סיכם עם שותף אחד, יצחק מנור, בעל יבואנית הרכב לובינסקי (פיז'ו וסיטרואן), אך היה חסר לו שותף נוסף. הפגישה עם משפחת לבנת ארכה ארבעים דקות בלבד. דנקנר פתח את הפנקס הצהוב שלו והראה לבונדי ולצביקה שיש לו כבר 31 פניות של בכירי העולם העסקי בישראל. הלבנתים, מספר מקורב, חשבו שאולי הם "לא בליגה", אבל דנקנר אמר, "מבחינתי אתם השותף שלי, אני רק צריך לשאול את השותף השני". הוא לא גילה להם מי השותף השני, כדי לא להביך אותו במקרה שיסרב; מנור הוא כמובן לקוח ותיק של תעבורה בהובלת הרכב. "הם עוד לא הגיעו חזרה לרמלה אחרי הפגישה", ממשיך המקורב, "וכבר קיבלו טלפון ממנור, שאמר 'בשעה טובה'".

"אל תסתכלו אחורה"

המקורבים מוסיפים כי המהלך הצריך העזה גדולה של המשפחה הסולידית והשמרנית בהשקעותיה. "הם חשבו שזה לא בממדים שלהם, שזה גדול עליהם, הם פחדו פחד מוות מההתמנפות, אבל ראו בזה הזדמנות חד-פעמית. דווקא האבא אמר להם כל הזמן, 'אני מבוהל, אבל אל תסתכלו אחורה'".

זאב, בנוסף להיותו משנה למנכ"ל תעבורה, הפך גם לדירקטור בנכסים ובניין מבית אי.די.בי, וגם באזורים, עד שנמכרה. שי, בנוסף לעסקי ההיי-טק הפרטיים שלו, ולמעורבותו בעסקי המשפחה, הוא דירקטור באי.די.בי פיתוח, בסלקום ובאלרון. צבי לבנת הוא, כאמור, סגן יו"ר דירקטוריון אי.די.בי ומנכ"ל משותף בכלל תעשיות עם אבי פישר.

ההתרחבות העסקית הזאת אחראית לכך שהאב נותר לחלוש לבדו על עסקי החברה הפרטית. כך נולד הקשר עם אהוד אולמרט. *