הגיע הזמן להרגיע

ואם ווסט עבר די במהירות מהפקות לאחרים ועד לאלבום הסולו שלו, אצל טימבלנד הדרך הייתה ארוכה ומפותלת בהרבה. הוא החל את הקריירה באמצע שנות ה-90, והיה לאחד האנשים המשפיעים ביותר על עיצוב שפת הפופ העכשווית. רשימה מלאה של האמנים עמם עבד תמלא את כל העמוד הזה.

טימותי זאקארי מוזלי, 38, יליד מדינת וירג'יניה, לא מרגיע את קצב עבודתו המסחרר, ואחת המחשבות שמעורר אלבום הסולו החדש והשלישי שלו, היא שאולי הגיע הזמן קצת להרגיע. בקודמו, "1 Shock Value" מלפני שנתיים, טימבלנד אירח, בין היתר, את מיסי אליוט, נלי פורטדו, אלטון ג'ון, ד"ר דרה ופיפטי סנט.

בשנה שעברה הפיק - ומבין עשרות אלה רק השמות בולטים ביותר - את מדונה, פלו ריידה, לינדזי לוהאן, ג'ניפר האדסון וכריס קורנל. השנה, אחרי שסיים את ההקלטות לאלבומו הטרי, תרם שירים לאלבומים של מריה קארי, ליאונה לואיס וג'יי זי.

מחשבה נוספת שמעוררות האזנות לחדש של טימבלנד, היא שהאיש יוצא דופן באופן שבו הוא עדיין מצליח להטביע חותם ולנפק תעודת זהות אמנותית מובחנת, לטוב ולרע, אף שהוא כבר מתפרס כמעט על כל סגנון מוזיקלי אפשרי.

לא מסרב לאף אחד

בתחילת הדרך, כשבנה עצמו בצמד טימבלנד ומגו, עם לודאקריס וג'יי זי ועם עאליה המנוחה, ובעיקר כמפיק הכמעט קבוע של מיסי אליוט, טימבלנד היה מהפכן, חדשן וממציא. הוא הביא להיפ-הופ צלילים ערביים מצד אחד וחלליים מצד שני. הפקותיו הצטיינו במינימליזם מופתי מבחינת כמות המידע הצלילי, אבל במעוף, בדמיון ובכושר המצאה. וככל שהתרבו הלהיטים, כך הפך למפיק מאוד מבוקש, וכנראה גם לאחד שלא אוהב לסרב.

תוצריו נעו לאט ובעקביות מחזית ההיפ-הופ המסחרי אל הפופ מהזרם המרכזי. את דריסת הרגל הסופית בפופ הטביע כשעבד עם ג'סטין טימברלייק באלבום הסולו הראשון שלו, ובייחוד בלהיט "Cry Me a River". אחר-כך טימבלנד כבר הפיק לאמנים מאוד רחוקים מהיפ-הופ, כמו דוראן דוראן ולוהאן, ואפילו עבד עם הנשים הכי יצירתיות ומרתקות מהצד השני של האוקיינוס, ביורק ומ.י.ה.

אלבום הסולו הראשון שלו מסוף העשור שעבר לא ממש זעזע את עולם הפופ, אבל השני מלפני שנתיים הפך את טימבלנד, האיש שכוכבי הפופ מעדיפים איתם מאחורי הזכוכית באולפן, גם לפנים ולמותג שקהל הילדים שלהם מעריץ וצורך.

ועל אף שיש לו נוכחות קולית די כריזמטית וסגנון הגשה-דיבור ברור משלו, טימבלנד, להבדיל מווסט, למשל, בכל זאת אינו אמן סולו מובהק. הוא מרגיש הכי בנוח בטריטוריה מקורית שחצב לעצמו, כמלך שיתופי הפעולה. אלבומיו אינם יוצאי דופן בכך שהוא מארח המון אמנים אחרים, זה נוהג שגור בהיפ-הופ הרבה לפניו. אבל טימבלנד הפך את שילוב הקולות, בינו לבין כוכבנית הילדים/ להקת הרוק/ הכוכב הוותיק/ השם החדש העולה/ מי שזה לא יהיה, להמצאה שעליה נשענות הפקותיו.

באלבום בולטת הנסיגה שחלה ביכולתו להפריד, לגוון, לתת לכל שיר ולכל קול כוכבי טיפול באמת ייחודי. בהאזנות רצופות לשלל השירים והאורחים, האוזן חשה בגודש, מתעייפת, והרצועות נדמות כבליל לא באמת מושך של פופ סינתטי ונטול חיים, שאולי יעיל מאוד לרדיו ולמועדון בכל שיר בנפרד, אבל חלול כאמירה שלמה.

רוקח להיטים משובח

דווקא קייתי פרי ("נישקתי בחורה"), מנערות הפופ היותר גמישות של השנים האחרונות ומי שתהיה שם מוביל גם בעשור הבא, קיבלה שיר איום ונורא, ואילו צ'אד קרוגר, סולן להקת הרוק השמרני הקנדית ניקלבק, מתבלט בלחן סביר. אין כאן הרבה מאלה. זה אלבום נטול שיאים מלודיים, ובכולו קודחים במוח מכונות התופים והסינתים שכה מזוהים עם המפיק, והשימוש הבאמת עודף עד זרא באפקט האוטו-טיון, זה שמצד אחד מסייע לייצב את זיופי הזמרים ומצד שני הפך את המיסוך הכמו-טלפוני לאיפור המוזיקלי הכי מאוס של העשור.

כוכבת הילדים מיילי סיירוס נהנית מרגע סביר ב"אנחנו שייכים למוזיקה", להקת הרוק דוטרי מזעזעת בשיר נוראי, ואם יש מרכיב כלשהו של תקווה באלבום, הוא טמון בכך שככל הנראה יסתום את הגולל על ניסיונותיו של טימבלנד לזווג בין היפ-הופ לרוק.

ובכל זאת, מדובר באחד מרוקחי הלהיטים הכי משובחים ויעילים בשטח. אם אפשר לסמן את שיאי הקריירה שלו בעבודה החלוצית עם מיסי אליוט, ואחר-כך בשיתופי הפעולה עם ג'סטין טימברלייק, דומה שהסולו השני של טימבלנד עשוי לשרת אותו בעיקר כמסכם של תקופה. שיוריד טיפה את מינון ביקוריו באולפן, שינוח, יתמלא, יפנים, וירפה לתקופה מסוימת מהמרוץ הבלתי-פוסק אחר הלהיט הבא. אחרת שחיקתו המאוחרת והנוכחית תעמעם את זוהרן של ההפקות המסמאות שלו מהעבר. וכמובן, הקושי לעצור מאוד מובן אצל אמן כה סקרן ובעל מוסר עבודה כשלו, במיוחד כשסביר שגם בפרויקט הנוכחי כמה מהסינגלים כן ישנעו עוד לא מעט מיליוני דולרים לחשבונות הבנקים שלו. *