הפרדת הרשויות והשחיתויות

הטענה המרכזית של ריבלין היא כי "דת המשפטיזציה השתלטה על אורחות חיינו, והיא אינה מותירה שיקול-דעת להיגיון ולשכל הישר". באופן ספציפי מכוונת ביקורתו של ריבלין כלפי ההלכה שקבע הנשיא הקודם של העליון, אהרן ברק, שעיקרה "הכל שפיט".

יהיה לא נכון לפטור את טענתו של ריבלין כמופרכת. היא נוגעת לשורשי הדמוקרטיה, כלומר לחלוקת הסמכויות בין 3 הרשויות: המחוקקת, המבצעת והשופטת. האמירה כי "הכל שפיט" מהווה חריגה של הרשות השופטת לסמכותה של זו המחוקקת. במיוחד כאשר מדובר בשפיטה של החוקיות והתקפות של חוקים שהתקבלו בכנסת.

האידיאל הוא שהחציצה בין 3 הרשויות תהיה הרמטית, אין יוצא ואין בא. אבל החיים לא מנוהלים על-ידי אידיאלים אלא על-ידי עובדות ונסיבות. האם השתתפות הרשות המחוקקת וגם המבצעת במינוי שופטים אינה חדירה לרשות השופטת? ומה עם כך שהממשלה ממנה את היועץ המשפטי, שהוא ראש התביעה, ותפקידו הוא מעין שיפוטי ולעתים שיפוטי נטו?

זרעי הפורענות של השחיתות

"הכל שפיט" הוא תוצאה של תהליך שנבע מכך שברשויות השלטון נבטו זרעי פורענות של שחיתות אישית, ציבורית ופלילית. חשוב וצריך שיהיה קשר ישיר בין סמכויות המשפט לבין שחיתות השלטון. למשל, בתחום החקיקה. נוצר אצלנו מצב בו חוקים לא תמיד מתקבלים לטובת הציבור; לעתים חוקים העומדים בסתירה להיגיון ולאמות מוסר מינימליות. האם כאשר חוקים כאלה מגיעים אל שולחנו של העליון הוא צריך להימנע מלומר דעתו עליהם?

ריבלין אומר כי מערכת המשפט "מנכסת לעצמה את כל החוכמה ואת כל אמות-המידה". יכול להיות שהשופטים באמת לא יותר חכמים ונבונים מהנבחרים - אלא שלמרבה הצער הגדול, הם בוודאי יותר ישרים מרבים מהם. ולכן אנחנו זקוקים להתערבותם.

אם לריבלין יש בעיה עם זה, עליו להפנות את הביקורת אל חבריו. ככל שהם יהיו יותר ישרים ויושרתיים, כך יוכל בית המשפט להקטין את מעורבותו. אולי אפילו ריבלין יסכים כי עדיפה "דת המשפטיזציה" על "דת השחיתותיזציה".

מופז מעודד את לבני

ציפי לבני אמרה אמש ל-CNN כי היא מוכנה לנסוע ללונדון ולהסתכן במעצר. במחנה מופז מיהרו להגיב: זה הרעיון החיובי היחיד שלה מאז נבחרה לראשות קדימה.